you are my high

אם בארזים נפלה שלהבת

2011-09-14T14:21:00.001-07:00

מה לעזאזל קרה לג'סיקה סתאם? לא יודעת אם זה הבלונד הזה או איזושהי טעות בוטוקס או שהיא באמת הזדקנה, הבחורה רק בת 26 למען השם ונראית כאילו מי יודע מה עבר עליה.

ככה בדיוק אני זוכרת אותה, לפני שנראתה כמו בת 45 שנראית ממש טוב. אחח… אף אחד כבר לא 'פרש' היום, גם לא דוגמניות בנות 26, אפילו לא ג'סיקה ובטח לא אני.

אני תוהה אם כולנו לא לוקות בעצם ב"סינדרום עולם אכזר", שזה מושג שמתאר תופעה שנפוצה אצל ילדים שהם צופים כבדים של תוכניות אלימות בטלוויזיה. מה שקורה להם זה שהם מפנימים כל כך טוב את ה"מציאות" הטלוויזיונית האלימה (מסתבר שאנחנו חשופים בטלוויזיה לפי 10 מקרי אלימות מאשר במציאות) עד שהם בטוחים שהעולם הוא באמת מקום איום ונורא. ההשלכות של התופעה הזאת מתבטאות בפחד ותחושת איום תמידית. טוב, לא שיצא לי להכיר מישהו שסובל מהסינדרום הזה (בכל זאת, צריך להיות ממש פרנואיד בשביל לחשוב שמישהו יתקוף אותך על המדרכה בקיבוץ), מצד שני, אני דווקא מכירה המון בחורות שמגיבות לא טוב לקמטים. ההשערה שלי היא שאנחנו מותקפות באופן תדיר במגזינים וגם ברחוב בנשים שהזדרזו לעשות בוטוקס עם הקמט הראשון שיצא להן ושקמטים הופכים להיות פחות ופחות לגיטימיים. זה מתחיל במדיה ובפרסומות ואח"כ על שחקניות ודוגמניות ובסוף מגיע תורנו, לישר קו או משהו כזה. ותופעת הלוואי של כל זה היא, כמו אצל ילדים שבטוחים שהעולם הוא מקום אלים, שנשים בטוחות שעוד שנייה מישהו דופק להן את המסמר האחרון בארון.

איי קודנט הלפ באט וונדר… האם אנחנו סוסות מתות או קורבנות חיות?

אוף, איך בא לי צדק חברתי

2011-08-20T14:58:00.001-07:00

חם, חם הקיץ הזה והימים הם ימי מהפכה. ומהפכה לא נמדדת רק בצדק אנושי, בכמות ההפגנות ובהד תקשורתי. מהפכה מתרחשת רק כשמתבצע שינוי אמיתי בתפיסה. ולא אצל בנאדם אחד, דרושה פה מסה קריטית. לשנות תפיסה, אתם בטח יודעים, זה לא עניין של מה בכך, זה קשה עד כמעט ולא קורה אף פעם. להטיל ספק באמונות, לנטוש הרגלים, לאתחל. זאת כבר לא שאלה של אם בא לי להיות חלק מזה או לא, אני מאמינה שעם כל המצב המפוקפק הזה שנהיה, כל אחד עושה את האחד ועוד אחד שלו. אני לא יודעת אם אני תמימה או סובלת משיגעון גדלות אבל כשאני מפסיקה לקנות גבינות של תנובה ושטראוס וקונה רק מוצרים של חברות קטנות, אני מאמינה שזה כואב להם, איכשהו אני יוצאת מנקודת הנחה שיש עוד איזה כמה שחשבו על זה ושלפני שהם יצטרכו לסגור את המפעל הם יאלצו קודם להוריד מחירים. ואם באופן כללי אני קונה הכל יותר בזול ומפסיקה להזין את מה שנקרא "תרבות הצריכה" (ואני יודעת שזה לא פשוט בשביל אף אחד להפסיק למדוד את האחרים ואת עצמך במונחים של "חומר" , וזה עוד פחות פשוט בשבילי) אז ברור לי שתכף ביבי יפסיק לבלבל לי את המוח עם מושגים כמו צמיחה ויתחיל לאתחל בעצמו. אם אני נשמעת קצת אקטיביסטית היום, לוחמנית מיוזעת או נעדרת חדווה, אני מיד מתקנת את המעוות עם כמה המלצות בוערות, כי עזבו אתכם מלהיות צודקת, הרבה יותר חשוב להיות חכמה.

כובעי קש של Hat Attack המעולים, במחיר מעולה גם: 39$ (כי הכל אצלם בהנחה של 50% עכשיו). צילום מתוך ה"המפטון מגזין".

בית מלא בעציצים (או קקטוסים, ליתר דיוק). ביתו של מאוריציו זוצ'י לגמרי מביא אל הקצה את תאוריית האדריכלות של פרנק לויד רייט, האומרת שהבית צריך "לצמוח" מתוך סביבתו. אוי, אני כל כך בעד. צילום מתוך Elle Korea.

שמלת נקודות תכלכלה (58$) וחולצת "פיץ' פיט" ורודה(48$), NASTY GAL הם הכי קרוב ל"90210" שאפשר בכלל להיות.

צמידים, והרבה. להלן פרוייקט ה-D.I.Y של Honestly WTF (בלוג מדהים, אגב). צילום מתוך JAK & JIL .

כאן לא צריך לקנות שום דבר וגם לא לעשות כלום, רק להסתכל. נכון שזאת התמונה הכי משפרת מצב רוח שיצא לכם לראות לאחרונה? אז אסיים במשל: נזיר אחד לא הצליח לעבור נהר שוצף וגועש, כשלפתע ראה נזיר אחר בגדה הנגדית. "איך מגיעים לצד השני?" הוא צעק אליו. "אתה כבר בצד השני" ענה לו הנזיר.

לאן שלא תגיעו השבוע, שיהיה מהמם.

סאקרית לנצח

2011-07-06T15:02:00.001-07:00

יותר מהכל, קולקציית הרזורט של בלמיין עושה לי חשק להחליף חיים. אני רוצה לחיות ביקום שהכל בו מתאים, הגיוני, כל מגירה במקום, אפס קצוות פרומים ושקט אינסופי. בלמיין או העולם הבא.

קיץ אינדיאני

2011-07-01T13:08:00.001-07:00

לא ברור לי איך מעולם לא נפל לידי הגיליון הזה של W מ-2008 עם ההפקה הזאת המהממת של הצלם ברוס וובר בשילוב עם שלישיית העל: קייט מוס, דריה וורבוי ולארה סטון. אם מאחורי כל דבר ביקום מסתתרת אידיאה שאינה תלויה בזמן, מקום ואופנות מתחלפות, שהיא הרעיון המזוקק, האסנס הטהור, הרי שההפקה הזאת הנקראת summer camp היא אידיאת הקיץ המושלמת:

נמנום צהריים בין סדינים לבנים,

שמלות אווריריות ושיער מתנפנף בגלים,

קצת טיזינג, צינור ומים ברסיסים,

להתקשקש ולהתלטף עם חברים,

התערטלות (תמיד) ופיקניק (לפעמים),

ספיגה סולארית ושעשועים,

פסים והדפסים,

עירום באמנות ובחיים,

מסעות והרהורים,

שמלות קצרצרות (קיץ זו לא עונה לביישנים),

השתובבות עם ידידים,

פאוזות הכרחיות באמצע החיים,

ולענות "הכל מושלם" כששואלים אותך: מה העניינים.

short shorts

2011-06-19T15:07:00.001-07:00

עלעלתי בתיקיית ההשראה שלי במחשב לאחרונה ונחרדתי לגלות את כמות האימג'ים של הבחורות בג'ינסים קצרים שמתגוררים בה. מה למען השם זה אומר עלי? שהתחכום ממני והלאה? שלא נגמלתי מפולחן הנעורים? שאני קלילה וטיפשית יתר על המידה? שאני אקסביציוניסטית להגעיל? מאחר ואני משתדלת להיגמל מנבירה עצמית, אפטיר רק כי לאללה הפתרונים. גם להגנתי לא אומר דבר, בשביל זה יש תמונות:

התלבטות #1: נתקלתי בתמונה הזאת של קמרון דיאז. מאחר ואנחנו בנות אותו גיל, אני קצת מודאגת שמא הגיע הזמן להיגמל מהאובססיה. חייבים להודות, השורטס האלה רק גורמים לה להראות יותר קשישה (וגם קצת קציצה).

התלבטות #2: אם אני מוציאה מהמשוואה את כל המכנסיים קצרים שלי, נשאר חור, שלא לומר בור. במה לעזאזל אני אני אסתום אותו עכשיו???

Tommy Girl

2011-06-10T06:41:00.001-07:00

מתוך ה-Lookbook של טומי הילפיגר לקיץ 2011

אם היו שואלים אותי מי הייתי רוצה להיות הקיץ (סוגיה שנשקלת בכובד ראש כל עונה מחדש), בטוח שהייתי עונה: נערת טומי הילפיגר. מישהי שלא מזיעה, ששותה רק בירה קלה, שלא קמה לפני 9 בבוקר, שיש לה ליד הבית דשא גדול ובריכה, שיש לה זמן לקרוא ספרים, להתקשקש עם חברות ולנמנם צהריים. נו, מישהי שקלילות זה הפורטה שלה. כי ברור שבשביל להראות כמו נערת טומי את צריכה להבין איך לחיות חיים שהם סוג של חופשה או לפחות איך להרגיש שהחיים שלך הם כאלה. איך עוד לא יצא כזה ספר הדרכה, איך?

קריסטי בצילומים שלי מתערוכת "הגדר" שהתקיימה בגשר-הזיו בשבת שעברה. לא הפסדתם כלום.

בשביל לסגור את הפינה, אני לגמרי מתנדבת להיות אחראית על צילומי הקונספט של הספר הזה.

סתאם

2011-05-08T14:01:00.001-07:00

ג'סיקה סתאם בטוטאל לוק של טומי הילפיגר בפתיחת החנות שלו במנהטן.

חצאית קצרה + ג'קט ארוך + נעלי אחות = משהו לישון עליו הלילה (ומתישהו לנסות).

להתראות מחלקת תיירים

2011-05-01T02:55:00.001-07:00

באיזה ערוץ שלא זיפזפתי בסוף השבוע, נפלתי על החתונה המלכותית. אין לי מושג מה יש בבריטים, שדווקא בית המלוכה שלהם זוכה לכזה סיקור, בניגוד לבתי מלוכה של ארצותיהם השכנות, למשל. אבל מה שיותר מסקרן אותי זה איך זה מרגיש להפוך מבחורה מן השורה, למישהי שכבר לא תצטרך יותר להחליף מצעים בעצמה, אף פעם. אז בשם ההגינות, אני רוצה להכיר לכן עוד כמה כאלו שלא יקדישו להן תוכניות טלביזיה בלופ אולי, אבל גם הן, כמו קייטי, התחבבו על בן אצולה אירופאי עד כדי כך שזכו בכתר משלהן:

שרלין ווידסטוק, נישאה לאלברט, נסיך מונקו. נכון שהיא נראית הכי רויאלטי-דיגרית לידו? למה שהיא בכלל תצא איתו? אני יודעת שזה נשמע הכי שיטחי אבל אני מאמינה שזוגות מוצלחים הם כאלה שויזואלית משתייכים לאותה קבוצה. אני די בטוחה שהוא תהה בינו לבין עצמו לפחות פעם אחת, מה סוד הקסם שלו, היופי הפנימי או הדם הכחול. אני באמת מקווה שהדחקה זה מנגנון שעובד בשבילו.

טו גוד טו בי טרו.

אני מבינה שב'טאטלר' מחזיקים בגישה רומנטית שמניחה שהנסיך בחר בה בכלל.

לטיסיה אורטיז-רוקסולנו, נישאה לפליפה, נסיך ספרד. משיטוט ברשת עולה כי התמונה הזאת ממש עושה חסד עם הנסיך, אני בטוחה שזה היה רעיון שלה שיגדל זקן ויפסיק להראות כמו רכיכה. למרות השמלות, ברור שהבחורה לובשת את המכנסיים בבית, כזה רזון קיצוני יש רק לנאציות מטורפות של שליטה.

היא מהממת, אין מה להגיד. שיק, שיק, שיק.

אז רק עוד תמונה.

מארי דונלדסון, נישאה לפרדריק, הנסיך מדנמרק. הבחור פגש אותה בפאב מקומי באוסטרליה בזמן האולימפיאדה. איך התקשורת מתה על הסיפורי סינדרלה האלה, "נפגשו בפאב במקרה". מצד שני, אני בטוחה שלכל זוג יש את סיפור ההכרות הרשמי שלו שזרוע באינספור פרטים מוגזמים, שלא לומר מופרכים, שלא להגיד לא קרו אף פעם. הסיפורים היפים האלה מצדיקים לפעמים מערכות יחסים שלמות.

הנסיכה הדנית לא ניחנה בטעם אישי משובח, תאמינו לי, זאת התמונה הכי מפרגנת שלה שמצאתי. היא לא יפיפיה הורסת ואפילו לא סתם בעלת יופי ממוצע. אבל הבחורה אוסטרלית, זה בטח נתן לה כמה נקודות זכות.

דיפדפתי בהרבה תמונות שלה, באיזשהו שלב היא התחילה להתאמן. רעיון מעולה.

מקסימה זורגייטה, נישאה לווילם-אלכסנדר, נסיך הולנד. היא ארגנטינאית במקור והנסיכה היחידה מכל החבורה שנראה כאילו היא עושה חיים משוגעים, כתר או לא. תשמעו, הבחורה לא מפסיקה לחייך, היא אשכרה עפה על כל רגע בקיום שלה.

מסתובבות כמה תמונות ברשת מהחיים הקודמים שלה, בהן היא עושה חיים עם עוד אנשים מלבד בעלה. משום מה אי אפשר להעתיק את התמונות האלה. אני לא מתכוונת להגיד שהיא איזו קלה להקשה או משהו כזה, אבל אני די בטוחה שזה שהיא כזאת פרי-ספיריט, זאת בדיוק הסיבה שגם הנסיך נפל לרגליה.

ג'וי, ג'וי, ג'וי. וג'ינס מתרחבים.

מטה-מריט נישאה להאקון, נסיך נורווגיה. מעבר להיותה חד הורית, גם על דמותה ניטוו סיפורים של מלצרית קשת יום ונערת מסיבות (סמים) לשעבר. כאילו שאי אפשר להגיד את זה על 90 אחוז מהבחורות.

היא נראית כל-כך צנועה ועכברית ונטולת זוהר מכל סוג שהוא בחלק הארי של ההופעות הציבוריות שלה, עד שהיה צריך לעשות מעשה.

אז עשו לה בוק. אני בטוחה שזה לא היה רעיון שלה אבל מישהי עם עיניים כאלה טובות, אני בספק אם היא יודעת להגיד לא.

עבודה ממש טובה, אם יורשה לי לציין.

ולא נותר לי אלא לסיים בתודה גדולה לכל הנסיכות באשר הן, שמוכיחות לנו מידי יום שכסף זה לא הכל בחיים. יש גם זהב.

באווירת שלוש נקודות

2011-04-29T05:57:00.001-07:00

(מתוך הטאמבלר של המעריץ היחיד של הטאמבלר שלי)

זמן בשפע

2011-04-28T02:58:00.001-07:00

באיזה בוקר אחד לא מזמן, בוקר לא טוב במיוחד, כשהתקווה והייאוש התערבבו לכדי סימביוזה (שיכולה להישמע אולי לא הגיונית אבל היא מצב צבירה מוכר במחוזותיי), אבא שלי התקשר כדי לתת לי על הראש. זה אף פעם לא זמן טוב אבל באותו בוקר זה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה, לשמוע כמה הוא צודק. מה יהיה איתי, ולמה אני לא עושה X, ולמה אני לא נותנת פוש פה ושם, ולמה אני מתעכבת ועד שאני זזה ועוד כל מיני. ואז בסוף כל המטח הזה הוא שאל (רטורית כמובן): את יודעת מה יש לך שאין לאף אחד אחר, ואת לא מנצלת אותו? הייתי בטוחה שהולכת לבוא עכשיו איזו מחמאה בסגנון "הכישרון שלך" או משהו כזה, כבר התכוננתי להרגיש טוב עם עצמי אבל השאלה הזאת הייתה רק הרמה להנחתה. התשובה הייתה: "זמן בשפע".

בתור מישהי שיש לה "זמן בשפע", שזה קללה, מסתבר, בדיוק כמו שזה ברכה, אני אוהבת לקבל השראה אופנתית מכאלה שגם להם יש זמן בשפע. כמו למשל אלו שבילו בפסטיבל 'קואצ'לה' האחרון:

מסקנה 1: אלו שיש להם פנאי, יש להם גם זמן להתלבש יותר טוב.

מסקנה 2: יש שאומרים שככל שאתה יותר עסוק, יש לך יותר זמן לעשות דברים. בדקתי פעם את העניין הזה, מסתבר שזה נכון.

תהייה: מצד שני, בשביל מה בני אדם קורעים את עצמם, טווים קריירות מופרכות, מסיימים את היום בלי נשימה, אם לא בשביל שיוכלו להרשות לעצמם לקרוס בסוף על איזו ספה ולא לעשות כלום.

פוטושופ, גרסת הנונשלנס

2011-04-19T13:31:00.001-07:00

פעם, לפני מה שנראה כמו מיליון שנה, לא הייתה קיימת תוכנת פוטושופ, אנשים היו נראים בתמונות פשוט כמו במציאות. פעם, לפני מה שנראה כמו מיליון שנה אבל קרה אתמול בערב, התוודעתי לאפליקציית ה-face cam באייפון (כמעט כתבתי בטעות face cum, מאוד פרויידיאני), וגיליתי איך אפשר להפוך את עצמך לעצמך היפה ביותר שלך בלחיצת כפתור, שזה, חייבים להודות, מגניב ברמות קשות, שלא לומר, שווה כל סנט מתוך ה-99 שיש לשלם עליה, למי שאין לו טלפון פרוץ (ואל תסתכלו עלי, לי עדיין יש רק בלקברי).

ובחזרה לחיים האמיתיים (פחות או יותר) – ההערכה שלי לצלמת אופנת הרחוב Vanessa Jackman, היא רק הגיונית, בין היתר כי היא מצליחה, ממש כמו תוכנת הפוטושופ העדכנית ביותר, להאציל יופי וחן על כל המצולמות שלה, גם אם הן לא מהדסות על מסלולים לפרנסתן:

איך רואים שהיא אוהבת את המצולמות שלה. זה מפגיש אותי שוב עם התיאוריה המוכרת, שאהבה עושה אנשים יפים. יותר מכל פלאי הטכנולוגיה, אולי.

magic wand

2011-04-12T05:30:00.001-07:00

אולי לא כולם… אבל אני מכירה אחת שמתישהו, לפני יותר מדי זמן, לקחה איזו פנייה שהייתה נראית לה בלתי מזיקה והתחילה ללכת. וכבר יותר מדי זמן היא מדשדשת ביער מבלי לעלות על הדרך הראשית, זאת שמסומנת בצעדים של אחרים שהלכו שם לפניה. אבודה? היא האחרונה שתכחיש.

למעלה: פרינט של katie daisy

club tropicana

2011-03-25T04:29:00.001-07:00

מלמעלה למטה: קמפיין אביב-קיץ של DANSK, מהבלוג STREETFSN, קולקציית קיץ Rachel Roy, ווג אוסטרליה, תיקים מקולקציית הקיץ של Loewe, מהבלוג STREETFSN, קולקציית קיץ Prada, השער האחרון של ווג יפן, ושוב מהבלוג של הקוריאני המשובח STREETFSN.

נשים מתוחכמות לובשות רק שחור. הן מבינות שזה צבע שתמיד יעשה איתן חסד, שהן יצליחו להסתיר איתו את האובססיות הכי קשות שלהן ואין להן סבלנות שיבלבלו להן את המוח באינפורמציה מיותרת. תנו להן להראות אסופות והגיוניות ובמקסימום שליטה. נשים מתחכמות מוסיפות למלתחה שלהן גם כמה פריטים בלבן ושמנת ומיליון חולצות בדרגות שונות של אפור. וואו! (או כמו שגיא אמר עליהן פעם "מותק, את לא אפורה ומהממת, את סתם אפורה"). אבל רק נשים חכמות מבינות מתי הזמן לשחרר. והזמן הזה הגיע. הקיץ של 2011 הוא מפגן מסחרר של צבע. כל הפסים והנקודות והפרחים והמלמלות נראים כמו אסופת הדחקות לידו. הקיץ הזה הוא כולו ביטחון עצמי עם צבעים במקסימום רוויה ושילובים במינימום יראה. להיות פרח קיר, מסתבר, זה כל כך העונה שעברה.

אני לא יודעת מי יותר נדבק, אנחנו לאייטיז או האייטיז אלינו. בינתיים, רצוי לעשות פליי ולדחות את הדיון בסוגיה בעוד עונה.

ציפרלקס

2011-03-15T14:05:00.001-07:00

ואן גוך בטעם קראמל, גיליון של "ווג" פאריז, ליקוקים בפנים מהכלבה שלי כשאני חוזרת הביתה, פרק הדחה באח הגדול, הדקה לפני שאני נרדמת לשנת צהריים, סרט חדש של אלמדובר, חופשה בחו"ל או לפחות סיני, שיזוף של אחרי סיני, פופו משחק לי בשיער, נעלי עקב נוחות, שיר שלא שמעתי שנים ופתאום חזר לחיי. כל אלה. או פשוט ציפרלקס.

how to wear a hat

2011-03-11T05:16:00.001-08:00

10 סיבות לאהוב את אוסטרליה

2011-03-08T13:42:00.001-08:00

1. המוכר במכולת חבר שלך, וגם הקוסמטיקאית וגם בעל הקפה שאתה יושב בו, וגם זה שחשבת אולי להשכיר ממנו אופנוע. הם כולם החברים הכי טובים שלך. חיוך זה הדיפולט שלהם, ואני לא מגזימה.

2. אפשר להסתובב בדאון-טאון, איפה שכל העסקים, בסידני באמצע היום בלי להרגיש שאתה בדאון טאון, איפה שכל העסקים, באמצע היום. בואו נגיד שאף אחד לא יפול עליך בטעות בעודו ממהר לאנשהו.

3. החוף, לעומת זאת, מלא עד אפס מקום.

4. האוסטרלים תמיד נראים שזופים ולייד-בק כאלה ונטולי דאגות. טוב, הם לא שמעו אף פעם על הפלסטינאים.

5. מוכרים שם סיגריות בקופסאות של 40(!) ולסיגריות המקומיות קוראים Horizon(!!) ועננים מצוירים על הקופסא(!!!) היסטרי.

6. איך אפשר שלא להפוך לחמאה כשרואים קנגורו? ועוד כזה שנתקלת בו במקרה, מסתובב חופשי.

7. יש להם את הטלביזיה הכי מעולה. מאה אחוז דקדנטיות עם אוריינטציה ריקי לייקית ומינוס מהדורת חדשות (אלא אם לוקחים בחשבון חדשות שהידיעה המרכזית בהן היא ניצחון של איזה נואובאדי בגולף, או משהו כזה).

8. 90 אחוז מהבתים שם הם על הקרקע. מה הטעם לבנות גורדי שחקים כשיש כל כך הרבה מקום.

9. השמיים הכי יפים בעולם, לאן שלא תסתכל.

10. ההפקה הזאת בכיכובה של אניה רוביק. כל כך "ווג" אוסטרליה.

wind in your hair

2011-03-05T02:26:00.001-08:00

שבוע האופנה בפאריז (צילום: Vanessa Jackman). רוח בשיער, חולצה לבנה, חצאית קפלים, נעליים שטוחות ותיק שהוא לא פחות ממושלם. אם זה לא מסמן את בוא האביב, אני לא יודעת מה כן.

russian inspiration

2011-02-21T03:00:00.001-08:00

טוב, אז אני מבינה שברוסיה כבר לא עומדים בתור ללחם, מסתבר אפילו שמוסקבה היא עיר די מתוקתקת מבחינה אופנתית, מה אתם יודעים. שיטוט מקרי בבלוג Moscow Street Fashion (כל התמונות משם) גרם לי לתהות אם מוסקבה היא מעצמת סטייל בהתהוות או פשוט מיישרת קו עם שאר העולם. וכשאני אומרת "שאר העולם" אני לא מתכוונת שאנחנו בישראל מהווים איזשהו חלק מה"שאר" הזה. וכשאני תוהה ביני לביני בדבר הקשר הרופף בין המושג "שיק" למדינה הקרויה "ישראל", יש לי איזו תובנה קטנה, שהיא גם משאלה. הלוואי שבנות ישראל, בנות העולם כולו, ירשו לעצמן להתלבש כאילו הן מחזיקות בחיים שהיו חולמות שיהיו להן. מבחינתי, כל אחת שכבר הפנימה את זה, כאילו נגסה מפרי עץ הדעת.

love story

2011-02-14T03:39:00.001-08:00

ביחד או לבד, הישארו יפים וצעירים לנצח!

מהביוקר

2011-02-12T12:58:00.001-08:00

5 דברים מהביוקר, על תקן השראה לשבוע הקרוב. אני משחררת אצבע, אתם מוזמנים לקחת את כל היד:

מכנסיים מתרחבים, אבל ממש. זהו, הם כבר פה בשביל להישאר. Derek Lam אביב-קיץ 2011.

ולנטיינס דיי. אם כבר אהבה אז שתהיה קשוחה. טרי ואנה מתארחים ב Humor Chic, הבלוג קראש החדש שלי.

עזבו את השמאלית, פוקוס על הימנית. פסטלים זרחניים זה כ"כ זה. מהבלוג של Mr. Newton.

ורוד וכתום הם דווקא לא רעיון גרוע כל כך. אה, וגם קצת רוח בשיער זה בסדר. נסטסיה קינסקי ב"פריז-טקסס".

זה ה-שיר של השבוע שלי, שלא להגיד של השנה. אני יודעת שכאן אתם מאבדים אותי. או כמו שחבר שלי אומר: זהו, השיר הזה זה הסוף שלנו.

שבוע דבש…

once upon a show

2011-02-05T15:11:00.001-08:00

זה כנראה לא השבוע של מיס "טין ווג", לורן קונארד. ב-MTV דחו את הפיילוט של תוכנית הריאליטי שלה שהייתה אמורה לעלות אצלם, בה היינו אמורים לעקוב אחר הקריירה הנרקמת כמעצבת המותג החדש שלה paper crown (כמה הולם). מבלי להיכנס פה לסוגיית הוויטני פורט וונאבי, אני לא ממש מופתעת. האמת שאני די מופתעת מזה שבכלל חשבו שם ב-MTV שהחיים של קונארד הם מספיק מעניינים בשביל לסחוב תכנית. באיזשהו שלב ביקשו ממנה להכניס קצת יותר ספייס, יותר עניינים אישיים, מערכות יחסים וכאלה אבל הגנובה הזאת לא הייתה מוכנה להסיט את הפוקוס מהמותג הפורץ שלה (מעניין מה יעלה בגורלו עכשיו כשאין מצלמות ברקע=האם עץ שנופל ביער ואין איש שישמע אותו, בכל זאת משמיע קול?), אז אמרו לה יאללה ביי. אף פעם לא הבנתי את הכריזמה של הבחורה הזאת, עם כל כמה שהיא בלונדינית ויפה ואני באמת מאוד מעריכה אותה על זה שלא תיטעו, היא אחת היותר חלולות, אפילו בשביל ריאליטי. אף פעם אין לה אג'נדה, שום דרייב לשום דבר, כשהיא שמחה וכשהיא עצובה יש לה בדיוק את אותה הבעה על הפנים, היא בלי ספק הבחורה הכי פרווה שיצא לי לראות על המסך (אולי רק לו מנצחת אותה). טוב, אני לא דואגת יותר מדי לקלולס האופורטוניסטית הזאת, אני בטוחה שמישהו כבר ידאג להרים את הכפפה הפושרת שלה. ועד אז, אני אשאיר אתכם עם כמה תמונות שמפרגנות למה שהיא באמת מצטיינת בו:

מבט מלאכי,

רגליים שריריות,

אחיזת תיקי מעצבים,

שיזוף קליפורני,

וסטייל לא רע.

במחשבה שניה, על מי אני עובדת. לא הייתי מפספסת פרק.

babes on film

2011-02-02T14:00:00.001-08:00

נתקלתי בהפקה הזאת שנקראת 'Babes' ב-Russh Magazine שהוא מגזין די מצטיין לטעמי, בעיקר בגלל שהוא כזה לייד-בק, בדיוק כמו שהייתי מצפה ממגזין אוסטרלי להיות. אי אפשר להאשים בחיים את האוסטרלים בפלצנות יתר וגם לא ביומרנות. אותי אי אפשר להאשים שדווקא האדיטוריאל הזה נתפס לי ברשתית (בלוג הצילומים שלי). ובעיקר, אי אפשר להאשים את benny horne, הצלם, שלא ראה מספיק פעמים את "5 ילדות יפות".

!think pink

2011-01-31T02:08:00.001-08:00

(תמונות מכאן ומכאן)

מנסה שלא לרתום את העגלה לפני הסוסים, אבל מה נסגר עם האביב? אפשר שיבוא כבר?

אחת המושלמות, אם לא ה

2011-01-30T05:29:00.001-08:00

מודעות הקמפיין של קלואה לאביב-קיץ 2011 (הנחת עבודה: בקלואה לא מפשלים אף פעם).

russians does it better

2011-01-24T13:38:00.001-08:00

קבלו את ה- IT girl החדשה שלי:

למה? כי נטשה גולדנברג יודעת בוהו-שיק מהו, וכששואלים אותה מה הסוד שלה היא עונה "לערבב פריטים יקרים עם פריטים עוד יותר יקרים". סיי נו מור.

LE KISS

2011-01-18T23:59:00.001-08:00

קייט מוס וליה טי הדוגמנית הטרנסג'נדרית, בנשיקה לוהטת על השער הנוכחי של ה'גיליון האנדרוגיני' של המגזין LOVE. אהבה בכלל ונשיקות בפרט, אמנם מעולם לא גרמו לכדור הארץ להסתובב, אבל הן תמיד עשו את העבודה כשנתנו משמעות לסיבובים שלו.

קיץ 2011 – אזעקת טרנד #1

2011-01-18T01:16:00.001-08:00

הקיץ הזה תלבשי לבן. ממצאים להלן:

נבחרת דוגמניות הרגע עושות בילד-אפ לצבע של הקיץ בהפקה מתוך 'הארפרס בזאר'. צילום: גרג קאדל.

מימין: Allesandro Dell'Acqua , משמאל: Bottega Veneta, מתוך תצוגות קיץ 2011

התגלית של הקיץ שלי: Band Of Outsiders

אמה רוברטס באפטר פארטי של הגולדן גלוב.

לייטון מיסטר בתצוגה של דרק לאם.

הלוק הזה לבדו שווה פוסט. ג'ובאנה באטאליה צוננת בלבן של ולנטינו.

לא איזו בשורה שצריך ליפול ממנה, כל בת 12 יודעת שצבע לבן ממקסם שעות של ספיגה סולארית. למרות שנודף מהטרנד הזה ריח של מיחזור קל, ולמרות שהקונספט ימשיך כנראה להיות מאומץ בכל קיץ, כמו בכל קיץ שהיה, אני הכי בעדו. מקוריות היא לגמרי אוברייטד.

נערת מיסוני החדשה

2011-01-13T02:08:00.001-08:00

הכי רחוק מהפרסונה הבלייר וולדורפית שלה, לייטון מיסטר מככבת במודעת הקמפיין החדשה של מיסוני, עם חיוך(!) משוחרר, רוכבת על סוס נדנדה, בפוזת "אני הכי לא אנאלית כמו שחשבתם". על הצילום מופקד שוב יורגן טלר, אי אפשר לטעות. אני מודה שהשטיקים הקבועים שלו, דיסוננסים הומוריסטים ופלאש שורף פנים, עדיין לא הצליחו להתיש אותי. ומיסוני, בכל פעם מחדש גורמים לי לתהות אם הייתי מוכנה לוותר על צבעים אחידים במלתחה שלי, בשביל ללבוש לנצח את ההדפסים שלהם. התשובה היא: ברור. כל יום, כל היום, וגם הד טו טוו.

פשוט

2011-01-11T02:50:00.001-08:00

(We Love Datavis)

i'm just a teenage dirtbag, baby

2011-01-09T13:00:00.001-08:00

צילומים (מלמעלה): מהאתר של הצלמת WAI LIN TSE/ מהטמבלר discobloodbaths/ מהטמבלר your heart is so l o u d/ מהטמבלר slow motion crawl/ מבלוג הצילומים שלי inbal avizemer/ מהטמבלר she's a carnival/ קירסטן דאנסט דרך עדשתה של סופיה קופולה, על הסט של "חמש ילדות יפות".

הטובות שברחובות

2011-01-08T04:54:00.001-08:00

בתור מישהי שיש לה זמן בשפע והיא מעבירה את רובו בשיטוט, שיש שיגידו חסר תוחלת, ברשת, אני גם עושה לפעמים דברים מועילים. למשל, איסוף המתלבשות הטובות של השבוע הראשון של 2011:

מעריצה כאלו שלא עושות עניין מקור כלבים. לונדון, Mr. Newton

פריז, ELLE Fashion Blogs Street Chic Daily

השילוש הקדוש: נעורים, אהבה ומעילים תואמים. פריז, STYLE AND THE CITY

עמנואל אלט. altamira

וירז'יני מוזאט. השמועות אומרות ששתי המתחרות העיקריות על התואר עורכת ווג פריז הבאה, הן זו וזאת שמעליה. altamira

Street Peeper

השמלת חליפה הזאת והצבעים שלה, והשיזוף הזה בינואר והצילום המעולה של STREETFSN

אבא ובן וכל הג'ינס הזה. פריז, STREETFSN

נו, לא לחינם הרגו את הצ'ינצ'ילה הזאת שהיא לובשת. StockholmStreetStyle

אפור. פשוט. מושלם. StockholmStreetStyle

שיהיה שבוע מהמם. ואל תשכחו לנוח לפעמים. זיכרו שכל הצרות בעולם מתחילות מזה שאנשים לא מסוגלים לשבת סתם בבית ולא לעשות כלום.

הגרסה האידאית – pullover love

2011-01-06T06:52:00.001-08:00

ואם אנחנו כבר בענייני סוודרים, אז אני די מחבבת את האדיטוריאל הזה של גיליון ספטמבר של ה"ווג" האמריקאי שעושה להם כבוד. על לארה סטון אף פעם לא עפתי. אם היא נגיד הייתה עוברת פה במדרכה בקיבוץ מולי, בטוח הייתי מעיפה מבט אבל בשביל דוגמנית-על היא די סוסה, צריך להודות. בכל מקרה, מרט ומרקוס שצילמו, עשו איתה עבודה לא רעה והצליחו להוציא אותה, כמו את ההפקה, שמיימית להפליא. כל אוירת ה'מד-מן' הזאת לגמרי במקום כשעוסקים בסוודרים קטנים, עם זאת, את הסצנה עם התינוק לא הייתי אוכלת. בכל זאת, ילד לא גמול וסוודר קשמיר של לואי וויטון. כמה בלונדינית כבר אפשר להיות.

pullover love

2011-01-04T12:29:00.001-08:00

צילום ראשונה ושלישית: STREETFSN, שניה: StockholmStreetStyle, אחרונה: צילמתי את דר למדור אופנת רחוב של המגזין "GO" לפני איזה מאתיים שנה (אבל סאחה על הרלוונטיות).

ת'כלס

2011-01-03T13:14:00.001-08:00

"מי שחושב שכסף לא עושה אנשים מאושרים, פשוט לא יודע איפה לעשות קניות" -בו דרק

גררררר…

2011-01-02T03:06:00.001-08:00

(מלמעלה: לילי דונלדסון ל"הרפרז באזאר" בצילום של טרי ריצ'ארדסון, לא ידוע, "אל" מקסיקו ספטמר 2010, STREETFSN, קייט מוס ל-V magazine)

סוף טוב

2011-01-01T12:44:00.001-08:00

זהו, 2010 כבר לא תחזור. החלטתי לערוך לכבודה את רשימת הנבחרים שלי ושלה. מגיע לה, הייתה שנה חמודה.

בלוג אופנת הרחוב הכי אסקפיסטי שקיים: STREETFSN

הטרנד הכי מבורך: בגדים שרואים דרכם. או בקיצור, שקוף. (StockholmStreetStyle)

האוקסימורון של השנה: חולצת הפוטר האפורה - הכי טחונה והכי לא נמאס ממנה, בעת ובעונה אחת.

הטוטאל-לוק הכי מוצדק: ג'ינס עם ג'ינס.

(התלבטתי בינו לבין השחור שנותן פייט מכובד - Vanessa Jackman)

הקולקציה שהכי הייתי רוצה לאמץ בשלמותה: Built by Wendy

הג'ינס הכי נכון: belle&sue) Cheap Monday)

הבחורה שהכי הייתי רוצה לצרף למעגל החברות שלי: לינדזי לוהן

הכי אין לי סבלנות אליה: ליידי גאגא. מה נסגר איתך? ילדת כאפות.

הכי עשו לי חשק לחיות חיים דקדנטים ועמוסי תיקי מעצבים, וגם: האסקפיזם הכי מומלץ: נערות "העיר".

הבחורה שהכי הייתי רוצה לאמץ את המלתחה שלה: אלמונית (STREETFSN)

התסרוקת עם הכי הרבה סטאר-קוולטי (annuk nik)

הדבר הכי מנחם שלמדתי השנה: אם יש לך גינה וספרייה, יש לך כל מה שאתה צריך (rags and tatters)

אז ברוכה הבאה-2011. תהיי טובה, הא?

יום כיף

2010-12-29T15:43:00.001-08:00

מה עוד לא נכתב על האמא ובת האלה, רק להגיד את השמות שלהן מרגיש כמו להתפלש בקלישאה. אבל מהתמונות שלהן אף פעם לא נמאס לי, ובטח שלא מצילום שלהן יחד. מבין הרויטפלדיות אני כמובן מעדיפה עשרות מונים את האמא שהיא שועלה אמיתית. איך אפשר שלא להעריץ בחורה בת יותר מחמישים שנראית ככה. שמה זין על הקמטים, לא רואה בוטוקס ממטר, תמיד גאה, תמיד מחייכת, תמיד רזה. כשאני תוהה ביני לביני איך היא עושה את הקסם הזה, אני חושבת ישר על איך החיים שלה נראים. מקרה קלאסי של תשובה בגוף השאלה.

צילום: altamira modelsoffduty.com

you are my high #3

2010-12-28T09:57:00.001-08:00

בכל פעם שאני מסתכלת בתמונה הזאת, אני קצת רוצה לסגור את הדלת על החיים שלי ולעבור לגור בה במקום.

(אין לי מושג מאיזה טמבלר היא נשלפה. אולי ב-2011 אני אהיה יותר מסודרת).

you are my high #2

2010-12-27T03:38:00.001-08:00

החגורות המלופפות האלה, זה קטע מעולה. ממש קשור אותי, אהוב אותי. שבוע האופנה בפאריז JAK & JIL BLOG.

you are my high #1

2010-12-26T12:45:00.001-08:00

תיכף 2001 מסתערת עלינו. אני אומרת "מסתערת" ולא מרגישה שאני מגזימה. לפעמים הימים שעוברים, החיים האלה, הם טיפה טו מאצ'. בא לי לאיזו תקופה לשים פוקוס רק על מה שמגניב אותי באמת, רעיונות ויזואלים שמחים ויפים ולא מסובכים. כמה נחמד כשהסאבטקסט הוא הטקסט עצמו. בקיצור, תמונה.

האקססורי הלוהט של הרגע, אני מניחה. (StockholmStreetStyle)

גאולה

2010-12-12T03:39:00.001-08:00

Not Quite Snow White

2010-12-10T05:54:00.001-08:00

טוב, העניין הוא כזה; בייבי ואני נוסעים למז'ב (Megeve) בפברואר. מז'ב היא עיירת נופש שנמצאת באלפים הצרפתים על הגבול עם ז'נבה. אנחנו הולכים לשהות שם בבית קיט של המשפחה (לא המשפחה שלי, למקרה שתהיתם). לפני שאתם חושבים להתחיל לקנא, אני אוסיף שהמעלות שם כבר עכשיו הן בסביבות המינוס 8, אני לא רוצה לחשוב מה הולך להיות שם בעוד חודשיים. חוץ מזה שאני לא עושה סקי וגם לא הוא. למעשה כל עניין השלג הזה ממש לא מגניב אותי, אפילו לא קצת. אז חשבתי, טוב, נשתה מלא יין אדום מול האח בבקתה הזאת מהעץ ונתמסטל מהבוקר, אחלה חופשה. אבל בייבי גם לא שותה. מה אני אמורה לעשות עם זה? אז נכנסתי קצת לאינטרנט, לפשפש ולראות מה זה המקום הזה, מה עושים שם חוץ מסקי, מה יש שם בכלל. מסתבר שזאת עיירת הסקי הסטייליסטית ביותר באירופה ושכל הסלבס מתחככים שם על בסיס קבוע, פלוס, העיירה הזאת מהממת ביופיה עם כל הרחובות הקטנים והציוריים שלה, ויש בה מלא בתי קפה מגניבים ומסעדות מעולות וגלריות ואפילו מוזיאון. אז עכשיו אני מבינה שאני צריכה להסתובב בקור כלבים הזה, במינוס מי יודע כמה מעלות, במקום הכי שיק שיש ואין לי מה ללבוש. ברור שאני מודאגת מאוד. אז כמו בכל סוגיה הרת גורל, אני מצליחה להעמיק למקומות ש"עובי הקורה" הוא ממש שיטחי לעומתם. מסקנות להלן:

(משמאל, עם כיוון השעון: סריג-H&M, כובע-מנגו, מעיל-H&M, נעליים-זארה, תיק-טופשופ, מכנסיים-H&M, צללית-YSL, שימר-YSL, בושם-קלואה)

לאחר תחקיר ממצה, הקומבינציה שנרקחה היא לא יותר מהדיפולט שלי. אני לא משתגעת על חורף, בלשון המעטה, ואם כבר קור וצריך ללבוש מלא שכבות אז אני מעדיפה בגדים צמודים ובעלי קווי מתאר ברורים וגם גובה של עקבים, שחס וחלילה לא יתווספו לי שום 2 גרם שאני לא סוחבת עלי ממילא. כובעים הם גם לא כוס התה שלי אבל לא נראה כאילו יש לי איזו ברירה.

עדכון: הפוסט הזה נכתב לפני יומיים. ביומיים האלה הצלחתי להטריף את החבר שלי בעניין הנ"ל, שכאמור יתרחש רק בעוד חודשיים. ואז, ברגע של צלילות מחשבה ובהירות נפש, עלה לי רעיון להעתיק את החופשה מעיירת הנופש המסורתית והמושלגת – לפאריז. לא שמדובר פה על איזה חוף בהוואי, אבל פאריז. הכי בא לי בעולם. בייבי, שהוא הכי מושלם שקיים בכלל, מיד הסכים. וגם אמר שהוא לא מספר לי יותר כלום בחיים, על שום חופשה, עד יומיים לפני התאריך. רעיון גרוע. לא משנה, נוסעים לפאריז.

טיפ לחיים

2010-12-05T07:19:00.001-08:00

אמצי לך סגנון אחיד, אופייני, ואל תהפכי לעולם ת'תקליט.

תמיד טוב להיות קלה לזיהוי. לא תצטרכי להזכיר לאף אחד מי את.

השנים יעברו ואת בשלך, תמיד אותו דבר. נעורי נצח נטולי חומצה היאלורונית.

עמנואל אלט. נכון שהיא תמיד נראית הכי קופי-פייסט?

בדיוק.

ניסים

2010-12-03T03:27:00.001-08:00

חנוכה הוא כאילו חג של ניסים. אני משום מה זוכרת רק זוועות מהחג הזה, אוטובוסים מתפוצצים, הרוגים, ועכשיו השריפה הזאת. אני מרגישה שזאת קצת חזירות לבקש ניסים בזמן שאנשים נשרפים חיים, בואו נסתפק בזה שיהיה נחמד אם השמיים לא יפלו עלינו עד מחר בבוקר. אפיקורוס כבר עלה על זה: מי שאינו מסתפק במה שמספיק, לא יספיק לו שום דבר.

צילומים: Maia Flore

אורות גבוהים

2010-11-21T05:13:00.001-08:00

חמישה דברים מענגים לצלוח איתם את השבוע*:

קולקציית הרזורט 2011 של ג'ון פאטריק ל- Organic, חסודה אבל שובבה, סקסית אבל נינוחה, אולד סקול אבל עכשווית לאללה. ניראה גם כאילו הוא פיצח יפה את שיטת ה"איך להזדקן בחן".

ז'קט ג'ינס בגרסה הכהה-כהה שלו. עדיף ככה, אם תשאלו אותי. הנה (Hanne) בשבוע האופנה הפריזאי, בצילום של ונסה ג'אקמן.

גיליון דצמבר-ינואר של ה"ווג" הצרפתי. על השער: דפני גרונוולד וטום פורד שגם מכהן כעורך-אורח באותו גיליון. עוד בגיליון: לורן האטון מדגמנת את בגדי פורד החדשים, צילומים של טרי ריצ'ארדסון בחווה של טום בניו מקסיקו, ודריה וורבוי, כדי לפנש כמו שצריך.

אילוסטרציה של שמיכת טלאים מבית היוצר של קלאס ארנפלו, בעבור מחלקת הגנים של מועצת העיר ברצלונה. את השמיכה תפרה WAI LIN TSE שהיא בכלל צלמת, מסתבר, וגם מאוד מוכשרת. לא סובלת את המולטי טאלנטס האלה.

אין לי מושג מי צילם את התמונה וגם לא מי המצולמת. כל זה לא חשוב כל עוד הפנמתם: ז'קט ותיק - אובר סייז.

* בהנחה שאתן לא גרות במידל-איסט פינת "בחיים זה לא יגיע לחור הזה".

'SO 80

2010-11-19T04:11:00.001-08:00

השנה חגגה התנועה הקיבוצית 100 שנה להיווסדה. כמחווה הוקרנו בסינמטקים ברחבי הארץ סרטים בעלי אוריינטציה קיבוצית מובהקת (הוא הלך בשדות, נועה בת 17, מבצע סבתא). אם יכולתי הייתי הולכת לכל אחד מהסרטים, אבל היה סרט אחד שידעתי שיעיף אותי בדיוק למקום שבו רציתי להיות.

"בן לוקח בת" של מיכל בת אדם שיצא לאקרנים בשנת 1982, הוא מראה מדויקת למדי של ההיסטוריה הפרטית שלי. גיבורי הסרט הם בני גילי ובשנה ההיא הייתי בת 10, בדיוק כמותם. העלילה מתארת קבוצת ילדים המתגוררת בקיבוץ, כאשר מצטרפת אליהם יום אחד ילדת חוץ. הסרט הוא סרט לילדים ומתוקף היותו כזה הוא אינו מתוחכם או בעל מעוף. קצת בנאלי אבל לא בלתי נעים לצפייה.

הסיבה שהלכתי לראות אותו שוב, אחרי כמעט 30 שנה, היא כי הוא משקף תמונת מצב בהירה ואותנטית של החיים בקיבוץ של שנות ה-80, חיי החברה (צפופים ואינטנסיביים, קבוצות הומוגניות בלתי נפרדות שעושות ה-כ-ל יחד), התרבות (ערבי ריקודים, הופעות על הדשא, ארוחות משותפות), התא המשפחתי (ההורים זוכים לראות את ילדיהם במשך 4 שעות רישמיות, בין 4 ל-8 בערב), החיים השיתופיים (חדר אוכל משותף, בתי ילדים, לינה משותפת, מכבסה, עבודת משק חקלאית). אבל מעל לכל, מה שריגש אותי, שגרם לי לעצור, להיזכר ולהרהר ארוכות, הוא האופנה, הסגנון שהיה נחלת הכלל בימי הזוהר של התנועה הקיבוצית.

מה שלבשנו כילדי קיבוצים בתחילת שנות ה-80 היה ג'ינסים כחולים עם קיפול גס בקרסוליים, חולצות פלנל משובצות, חולצות טריקו מפוספסות, נעלים עור גבוהות, אפודות צמר בעבודת יד ומעילי דובון. הזמן היחיד בו הבנות לבשו שמלות היה במסיבות ערבי שישי וחג כי היה פשוט יותר לרקוד בשמלה מאשר במכנסיים. והדוגמא הזאת ממצה בדיוק את מה שכל כך מקסים בעייני בתקופה ההיא; מאחורי כל מה שלבשו עמד רציונל. עד עצם היום הזה יש לי בארון "בגדי בוקר" ו"בגדי ערב" (אני בטוחה די בוודאות שככה אצל כל חבריי לתקופה), בגדי בוקר היו חולצות משובצות, ג'ינסים ונעלי עור, והמראה הסמי-קאובוי הזה נבע מאורח החיים שכלל עבודה החקלאית בשדות, ברפת, בלול או בבריכות דגים (ילדים נדרשו לעבוד מכיתה ז'), רכיבה על סוסים, התרוצצות בדשאים ומעצם המגורים במקום כפרי ומהשהייה הארוכה מחוץ לחדרים. בגדי הבוקר היו כאלה שעברו בירושה מהגדולים לקטנים, הם תמיד היו דהויים ומשופשפים ואף אחד לא עשה מהם עניין. לעומתם, את בגדי הערב היינו בוחרים פעמיים בשנה (חורף וקיץ) במחסן בגדים. המחסנאית הייתה קונה לכולם את אותם הבגדים בדיוק במידות שונות ובשני (שלושה, גג) צבעים שונים. זאת הייתה למעשה ההזדמנות היחידה לנקוט עמדה בנוגע לסגנון שלך. אני זוכרת בבירור שתמיד הייתי בוחרת בגדים בצבעים של "בנים", רק שחור, אפור וכחול כהה (צבעים של בגדי עבודה), אף פעם לא ורוד, סגול או אדום. זאת הייתה ההצהרה האופנתית שלי והיא הייתה חד משמעית ומנומקת ותאמה את הגישה הקיבוצית הפונקציונלית, בה אין צורך בהתקשטויות של כפתורים ודיטיילים ופרחים ומלמלות. האמנתי אז, כמו היום, שהרווח האסתטי גדל ככל שאתה מתרחק מהסממנים ה"קישוטיים" (כל המוסיף גורע, לס איז מור, וכל הקלישאות הנכונות).

מה שהיה כל כך מגניב בלהתבגר בקיבוץ בשנות ה-80 זה שהרגשת שאתה חלק ממשהו שהוא הרבה יותר גדול ממך. חלק מהעניין נבע מתוקף היותך ילד, אובייקטיבית יהיה נכון לומר שהכל היה יותר גדול ממך. אבל הסיבה שאני הרגשתי כך הייתה בגלל שידעתי שלכל דבר יש משמעות, שאין מקום לגחמות, שיש סיבה ויש תוצאה, שהעולם שלי קוהרנטי ולשכל שאלה יש תשובה.

כל הזיכרונות האלה גרמו לתהות; היום כולנו מתלבשים כמו איך שהיינו רוצים להראות, כמו הפאסון שאנחנו רוצים לעטות, כמו מי שהיינו רוצים להיות. פעם, היינו מתלבשים פשוט כמו מי שאנחנו.

(צילומים: 1,3,4,5,6,7 – מהאלבום של יפתח, 2- שיחת מסדרון לילית בחדר הילדים, צילום: ג'ואל קנטור, 4 – חדר מגורים בקיבוץ הזורע, אדריכל: שמואל מסטצ'קין, 8- צילום: ענבל אביזמר)

?are you going kookoo on me

2010-11-12T00:53:00.001-08:00

חצאיות ארוכות, תיקי צד עם ידיות דקות, מטפחות ראש, סנדלים מעור, אפס מחשופים. צניעות היא הלב של היהדות.

איך את לא רואה שאת תקועה

2010-11-02T03:11:00.001-07:00

שיט שיט שיט שיט. הכל חרא. שום דבר לא זז. תיקון, שום דבר שאני רוצה שיקרה, לא מתקרב לעברי. לעומת זאת, כל מה שאני בורחת ממנו, רודף אחרי. כלומר, הכיוון של התזוזה הוא ביחס הפוך לכיוון המבוקש, אני מרגישה שנתקעתי על כמה סצנות רצופות באיזה סרט וודי אלן סטייל.

למעלה: קלואי סביני במבט מזוגג על השער של ה'הארפרז באזאר' הרוסי, אפריל 2010. כי אם כבר יאוש, אז שיראה ככה.

מניות

2010-10-23T15:29:00.001-07:00

שרה דוכס היא הסוכנת של קייט מוס. אישה ברת מזל. בתכנית הרדיו בה התראיינה לאחרונה, סיפרה כי שערוריית הקוקאין בה הייתה מעורבת קייט ("מעורבת" בסגנון השחקנית הראשית), לא רק שלא פגעה בהכנסותיה כדוגמנית, אלא אף הכפילה אותן. מ-2 מיליון פאונד ל-4 מיליון לשנה, אם להיות קטנוניים. ב-2005 כאמור, נמרחו תמונותיה של מי שזכתה לכינוי "קוקאין קייט" על שער כל טבלואיד אפשרי, כשהיא עוסקת בחינניות במלאכת הסחיבה. החוזים השמנים עם שאנל, ברברי ו-H&M בוטלו וסכנת איבוד החזקה על ביתה ריחפה מעל ראשה, אבל כשאת קייט מוס ויש לך את האקס פאקטור הזה שמאפשר לך לאסוף את כל החתיכות של הפאזל ולברוא את עצמך מחדש, עוף החול זה תיאור שקטן עלייך. הניצחונות הגדולים ביותר הם הנצחונות שלנו על עצמנו. וקייטי, הו קייט.. את עצמה היא עוד לא ניצחה, אבל את השיטה היא מעולם לא ראתה ממטר.

דוגמנית-על, פסים לבנים, ריקוד על עמוד. תהיו עם זה רגע.

BIG

2010-10-22T04:50:00.001-07:00

צילום: דודי חסון

כשזה מגיע לאיקונות יופי, לנשים שתמיד היו שם נרדף למושג סטנדרטים גבוהים, זה תמיד יגמר בסופיה לורן, ברג'יט בארדו, מרילין מונרו או פארה פוסט. המשותף לכולן היה שילוב מנצח של עיניים גדולות, שפתיים גדולות ושיער גדול. מה זה גדול? בואו נגיד שהוא הסתדר על חיים משל עצמו. נפח בהחלט הגדיר פה את כללי המשחק. שיער עבה, עשוי, גבוה, כי פנים ראויות צריך שיהיו ממוסגרות כהלכה. כל הזוהר ההוליוודי הזה טומן בחובו ריטואל מעט ג'יפתי המערב שיער שמנוני, הרבה טאלק ומייבש שיער. אם את מהמסתייגות, זכרי תמיד: ככל שהשיער גבוה יותר, את יותר קרובה לאלוהים.

הזדמנות אחרונה

2010-10-09T14:46:00.001-07:00

סתיו. זמן המתנה. ג'ינס קצר. הזדמנות אחרונה.

(חולצה: פוקס, ג'ינס: ליוויס, נעליים: אדידס/ דוגמנית: אוריין/ צילום: ענבל אביזמר)

הקרם דה לה קרם

2010-09-15T17:05:00.001-07:00

היילייטס משבוע האופנה בניו-יורק, כל מה שחיבבתי סוו פאר:

דייאן פון-פורסטנברג בלוק בוהמייני, נונשלאנטי, דרמטי, ובכל זאת 'ניט אנד קלין'.

מי אני: אחת שהסתדרה על החיים שלה אבל לא במובן האנאלי של הביטוי, מישהי שהצליחה לקשור את הקצוות. אני גם מפוקסת וגם מסופקת וגם יכולה לאשפז את עצמי באיזו חופשה אקזוטית בכל יעד שאבחר, אני טיים.

באדגלי מישקה בלוק רך ונשי, אמא אדמה סטייל. לא אמא כזאת של עקרון הרצף, חלילה. יותר בכיוון של אמא שלא מעלה בדעתה להניק בכלל.

מי אני: אחת שלא עושה עניין מכלום, מישהי שנולדה עם גנים של אלילה. אני רגילה למבטי הערצה (שגורמים לי להסמיק מבושה), לא נלחמתי על שום דבר מימיי, ובאופן כללי אני מג'נגלת את החיים האלה גם עם יד קשורה מאחורי הגב.

טומי הילפיגר בלוק הגירלי-גירל, מתוק-מתוק, כמה שאני לא אהפוך אני לא אצליח למצוא מילה רעה להגיד עליו.

מי אני: משחקת טניס מגיל שש, רוכבת על סוסים (יש לנו חווה), בבצפר הייתי התלמידה הכי טובה, ובצבא קצינה. אני קצת צפונית וקצת מפונקת (אבל ממש טיפה). אני תמיד נקייה ומאורגנת, בחיים לא שותה וגם לא מעשנת. בטח ובטח שלא מאוננת.

מארק ג'ייקובס בלוק ימי הזוהר של הסבנטיז. אפשר להבין אותו.

מי אני: רואה רק סרטים בצרפתית, קוראת ספרות רוסית, מתמנגלת במסיבות שבחיים לא תשמעו עליהן. גרה בבית מאבן, מוצל וקריר, רחוק מהעיר הגדולה. דוברת חמש שפות אבל בקושי משמיעה מילה, בחיים לא מחייכת, לא מסתכלת לצדדים. אני הרבה מעל כל זה, והרבה הרבה מעליכם.

תקוות גדולות

2010-09-08T03:18:00.001-07:00

"כבר די הרבה זמן שהאנשים חדלו להבין והם יכולים רק להתפלא" (כל החיים לפניו, אמיל אז'אר)

השנה אני רוצה לאחל לכולנו שיפתחו שערי שמיים ושנהיה קצת פחות היידי מונטאג. שנעיף אחת ולתמיד את כל התוספות שיער והציפורניים המלאכותיות ואת הררי הסיליקון מכל מקום אפשרי בגוף. בחיי, לפעמים אני תוהה איזו אייקון עומדת לנגד עיניה של כל מי שנראית ככה, שגורמת לה לרצות להראות כמוה. מה מקורות ההשראה שלה, לאן היא רוצה להגיע? לא, אני רצינית, זה באמת מעניין אותי. ואם כבר, אז אני רוצה לאחל שנהיה קצת יותר ג'ניוארי ג'ונס. ואין צורך לפרט, עיניכן הרואות, לס איז מור.

ובקיצור, שנהיה לראש ולא לזנבנב. ושנפסיק להתפלא ונבין קצת יותר. שנה משובחת.

נייס

2010-09-03T14:50:00.001-07:00

נחשו:

למי שייך הכלב שבתמונה? (התשובה במהופך)

מלכת הפאשניסטות ועמודי הכרומו גם/ מיישרת קו ויורדת אל העם/ פתאום גם לה יש בלוג כמו לכולם/ ANNADELLORUSSO.com/ תתחככו חופשי, עכשיו זה בחינם.

ותדע כל יום אחרון תחת השמש

2010-09-02T15:36:00.001-07:00

קורין דיי הייתה הצלמת הראשונה שגרמה לי להתעכב עליה. ספר הצילומים שלה (Diary Corinne Day) היה הפצצה ברוטאלית למדי של רגעים חיים, אינטימיים ומצמררים לפרקים שלה ושל ה'גאנג' שלה שהיו אסופת ג'אנקים, אנשי שוליים, כאלה שאני לא בטוחה ששרדו בשביל להגיע ללוויה שלה השבוע. בצורה הכי לא מתנצלת שיש היא צילמה אותם עושים סמים, משחקים באקדחים, ובאופן כללי מתפלשים במיץ של הזבל של החיים, ליטראלי. כמויות הדם, הפציעות והזוהמה היו הדבר הכי אנטי-גלאם שאפשר לצפות ממישהי שהיא בכלל צלמת אופנה לתעד, ולא לבוז לו, למשל. באחד מהראיונות שנתנה אמרה כי צילום עבורה הוא להתקרב עד כמה שאפשר לחיים האמיתיים, "אני מצלמת את הרגעים האינטימיים ביותר בחיי אנשים, ולפעמים אינטימיות היא עצובה". זה היה הייחוד שלה, מה שהפך את הקול שלה לכזה שנשמע. כי בסופו של דבר, עם כל הכאב, החולי והזוועה, זו הייתה הדרך שלה להראות מה הם חיים. להתעקש שלמרות הסוף הנראה לעין, הלב עדיין פועם.

קורין דיי – 2010-1962

i know what you did last summer

2010-08-26T15:31:00.001-07:00

(אין לי מושג למי לתת קרדיט על שתי המופלאות האלו. סליחה)

הקיץ תיכף נגמר. קצת קשה להאמין שבעוד פחות מחודש הוא יתעלף פה באפיסת כוחות, כמונו. בכל שנה, כבר באביב, יש לי תקוות גדולות לגביו. אני רואה מרחבים ומים צלולים ובגד-ים, אני רואה אנשים מחייכים, אני רואה את עצמי מחייכת. אני מריחה חופש. אני תמיד אומרת לעצמי שהקיץ הזה הולך להיות הקיץ של החיים שלי. ואז הוא גוסס לאיטו, הרבה לפני שהוא מת לגמרי, והמוח שלי עיסה דביקה של זיכרונות מנומנמים, מחשבות פזורות ולאות מוזרה. כמו ביום האחרון של הטיול בחו"ל, כמו ביום האחרון של המועדון קיץ, כמו בכל הסופים. אני זוכרת שהתחלתי טוב, אני יודעת שקרו מלא דברים, אני משוכנעת שהיו עניינים אבל שואלת את עצמי בכל פעם מחדש, איפה הייתי, מה בדיוק עשיתי, עד הרגע שהוא הפך מהיום יום שלי לעוד זיכרון רחוק, כמו כל הקייצים לפניו.

?too hot

2010-08-21T12:57:00.001-07:00

אני מודה, קצת נרדמתי בשמירה ולא עליתי בזמן על השיחוק הכי גדול של הקיץ הזה. האייטם הזה פשוט פסח עלי, התפספס לי ברשתית. אני מתביישת, שלא לומר מתבאסת, שלא לומר מאוכזבת מעצמי קשות. המסקנה היא שאני כנראה לא מתפלשת מספיק באינטרנט, אם זה בכלל אפשרי. טוב, לעסק, מכנסי עור קצרים: ה-IT פנטס של העונה. נתקעתי קצת יותר מדי על הג'ינס הקצרים שלא העליתי בכלל בדעתי את האופציה ה-הרבה יותר צוננת ואלגנטית. לא שיש לי מושג לאיפה בדיוק הייתי לובשת אותם. 40 מעלות בחוץ ותערובת של ריחות רפת ובצל.

שרלוט רונסון, תצוגת אביב-קיץ 2010

אווה הרציגובה, כבר לא פרגית צעירה. מצד שני, מי כן?

לוק טוב אבל מה הולך עם הכתפיים?

וויטני אהובתי. אולוויז נואוז בסט

ואם אנחנו כבר בענייני פיגורים, ואם כבר להכות על חטא, אז שיהיה עם הנעלי ג'אז האלה בדיוק:

מהבלוג של הצלמת Vanessa Jackman

NO ONE BELONGS HERE MORE THAN YOU

2010-08-10T07:09:00.001-07:00

שמלה: אמריקן אפרל נעליים: אדידס דוגמנית: אוריין בן עזרא צילום: ענבל אביזמר

טרנד-ספוטינג

2010-08-09T10:57:00.001-07:00

פלאשבק. חורף 1995 בטוקיו, ימים אפלים וקרים. אני הבחורה היחידה במועדון שלא אומרים לה כלום על זה שהיא נועלת מגפיים ולא נעלי עקב. אולי בגלל שאני כל כך חיוורת והשפתיים שלי סגולות. אני ממש מתחננת שלא יבחרו בי לצאת לקור כלבים להביא לקוחות. בפנים כל כך חם ונעים, אפילו עם מינימום בגדים. והמגפיים שלי, גבוהים עד מעל הברך, אני כל כך מבסוטה עליהם, ובעיקר מרוצה מעצמי על זה שרק לי כאלה ורק לי מותר. בחזרה לעתיד של חורף 2010/11, אני משערת שלכולן יהיה מותר, וסביר להניח שבאמת כולן ינעלו. עבר ועתיד הם דפים של אותו הספר.

SOME LIKE IT HOT

2010-08-06T04:48:00.001-07:00

נכון, כל הצילומים מSTYLE AND THE CITY . מה לעשות, הצרפתיות יודעות מה שאנחנו כנראה לעולם לא נבין.

כולם מדברים על המזג אויר, על כמה שחם פה, על זה שזה סיוט, שאי אפשר לצאת החוצה, שמתגעגעים לחורף, טוב, הבנו. אני יודעת שזה הכי לא מעורר הזדהות בימים כאלה אבל אני ממש לא רוצה שהקיץ יגמר. אני נהנית מכל רגע. אני אוהבת לחשוב על עצמי כעל מישהי שכלום מזה לא נוגע בה, שום מצב אובייקטיבי, לא החום, לא הקור, לא הגיל, לא מצב פיננסי, כלום. אני אוהבת לחשוב שניצחתי את השיטה, שהכל עובר מעלי. בגלל זה אני אוהבת להתלבש בקיץ פי מיליון מאשר בחורף ואני לא חושבת שהדרך לעשות את זה כמו שצריך היא להתכלב עם כל מיני סמרטוטים וטריקואים חתוכים וכפכפים ושיער שומני ופנים מזיעות (הייתי שמה פה כמה דוגמאות של איך לא אבל למה להתעסק בשלילי). אני לא אתחיל לחלק פה טיפים לאיך כן, בשביל זה יש תמונות. אני יודעת, עכשיו תגידו שפה זה לא פריז/ שיש פה מאה אחוזי לחות/ שצריך להיות כוסית בשביל להתלבש ככה/ שצריך רגליים רזות. כן, מה לעשות, זה לא עולם מושלם. אז תתאמצו יותר, טוב? פרקטיס מייק פרפקשן.

ולמי שממש מתקשה עם הרשומה הזאת, אני מקדישה את הצלילים הבאים:

bring it back

2010-08-05T14:59:00.001-07:00

הילו חן - "Beach", שמן על בד, 2004

על אדי הדלק של השבוע האחרון, עדיין עם החול בשיער, עם שיזוף שהוא כבר קעקוע, עם ראש שלא נמצאת בו אפילו מחשבה אחת. זה המצב, החיים שלי דבש.

זרעי קיץ

2010-07-31T06:30:00.001-07:00

מודעת הקמפיין האסקפיסטית הזאת של ה"קרוז קולקשין" מבית היוצר לואי וויטון, היא ההשראה שלי לשבוע הקרוב. יתכן שאני נתלית באילנות גבוהים, אבל. איזבלי פונטנה שאוחזת כל כך יפה בתיק הוויטון הזה (1170$, בקטנה), שהייתי בטוחה שהיא כבר סוס מת או משהו כזה, אחרי שתי לידות ושני נישואים, חוזרת לסיבוב נוסף. אז הנה, מסתבר שבסוף כולן מתאוששות.

High Hopes

2010-07-29T06:46:00.001-07:00

מודעת פרסומת של KLING צילום: Antonella Arismendi

אפשר לנסות לצלוח יום אחד מבלי שהשמיים יפלו עליך? אפשר שניה לקבל קצת הנחה? מה הבחורה בסך הכל רוצה? יום אחד שלא יעלה לה עשן מהמנוע של האוטו. יום אחד בלי איזה מכתב בירוקרטי שיוציא את החשק לנשום. שתי שניות בלי איזשהו עניין, בלי איזה סידור שאמור להביא אותה מנקודה א' לנקודה ב'. סטיה קטנה שלא תיגמר בבכיה לדורות. אפשר להעביר ככה איזה זמן סביר, בלי התרסקויות? אני רוצה להמר שכן. אני רוצה עכשיו רגע של שקט, על איזו מרפסת עם רצפה מעץ, אני רוצה רוח ואיזו מוזיקה שנשמעת מרחוק. אני רוצה רגע בלי שליטה, בלי דיבורים, בלי דמעות בגרון. אני רוצה מכנסונים קצרצרים. שניה לפני ההדממה, שניה לפני החופשה, אפשר להיות חזירים ולהאמין שבחזרה הכל יעלם כאילו מעולם לא היה? תהיו בטוחים.

THE BOYFRIEND CYNDROME

2010-07-27T04:33:00.001-07:00

1. ליפ-קונדישינר; מאק 2. חולצה גברית; טופשופ 3. עגילים; קסטרו 4. לאק; אסי 5. תיק; מנגו 6. סנדלים; גולף 7. מוקסינים; מנגו 8. בושם; 'אלור'-שאנל 9. חגורה; מנגו

שנים ניסו למכור לנו בסצנות קולנועיות של 'הבוקר שאחרי' את החולצה הגברית כאופציה מפתה. האימג' של הבחורה עם הפנים היפות והשיער הסתור, המתהלכת לה יחפה בדירת החבר/ הדייט/ הקז'ואל סקס שלה, כשרק החולצה שלו מרפרפת על גופה. בין אם היה מדובר בחולצת כפתורים לבנה או משובצת ובין אם זו הייתה חולצת נבחרת הפוטבול שלו מהתיכון, המסר עבר: רגליים ערומות וחולצת אובר-סייז מעליהן זה סקסי אש. היום כשכבר ברור שמתהלכים בינינו בחורים שהם, איך להגיד, לא בול מאה אחוז, אף אחת כבר לא צריכה להרגיש רע על גזרת הבוייפרנד הלא מאוישת. הפתרון נמצא, ת'נק גוד, על הקולבים בחנויות. בתור מישהי שחולה על הקיץ, אני חייבת להודות שזה די שואתי מה שקורה בחוץ בימים האחרונים, עם כל ההבילות הזאת והמאתיים אחוזי לחות, ולא לכל אחת מתחשק להסתובב כל היום עם גופיות וכפכפים כאילו הייתה בחופש גדול שבין יא' ל-יב'. השמלה/חולצה הזו היא אחת הדרכים להתעלות מעל כל זה. על חיבתי הגדולה לנונשלאנט-שיק, כבר כתבתי בעבר. לא עשוי מדי וגם לא זרוק מדי, קלאסי, אוורירי ועצל. בדיוק, בדיוק כמו שקיץ צריך להיות.

קיץ אירופאי. אפשר להמשיך לחלום.

ונסה הדג'נס. רק למי שיש מספיק אורח רוח להתעלם ממטרידים בדרך.

עונג צרוף.

קארין רויטפלד. למי שזקוקה לתו תקן.

you are my high

2010-07-25T12:30:00.001-07:00

(מקולי קולקין בצילום של טרי ריצ'ארסון)

כל מה שמרים אותך גבוה.

כסף. ישן, חדש, כזה שאפשר ממש לראות, להריח. כזה שאפשר לבזבז.

אהבה. קצרה ומטלטלת, ארוכה ומנחמת, כשעושים לך נעים בשיער. אהבה אמיתית.

יופי. גרייס קלי, שפתיים מפוצצות בסיליקון, דוגמניות-על, עור בלי פגמים, ילדות שהופכות לנשים.

חופש. עצי דקל ומצעים נקיים, שמש ושיזוף ושפה זרה, שתיים בלילה כשרק את ערה ולא צריך לקום מחר.

אמנות. גבוהה, נמוכה, קיטש, כזאת שאת לא מבינה אבל מסוגלת להרגיש.

חפצים. יקרים, זולים, כאלה שאת אוהבת להסתכל עליהם, כאלה שאת אוהבת לידך, שאת אוהבת ללבוש. כל מה שאת חייבת שיהיה שלך.

השראה. מוזיקה ומגזינים, להסתכל על אנשים, נעורים, המילה הכתובה.

וואט אבר איט טייקס. כל מה שמרים אותך גבוה.

זמן סיני

2010-04-13T13:10:00.001-07:00

נטשה פולי וחבר ב"ווג" פאריז, אפריל 2010

דריה בקמפיין של "איזבל מראן"

שוב דריה, בהפקה של "ווג" פאריז, פברואר 2010

מודעת הקמפיין של "קנזו". מיישרים קו.

אז מסתמן שהלוקיישן הכי חם עכשיו זה חולות סיני. ומה שהולך עם זה הכי טוב מסתבר, זה הבוהו-שיק. באופן אישי, אני הכי בעד המראה ההיפי/ צועני/ בוהמייני שכולו צבעים והדפסים ושכבות ומרקמים, שמשנתו מדיפה ריח של חופש, מתירנות ונדודים. אני בעיקר מחבבת את הפרדוקס הגלום בצוענים ובילדי פרחים בעלי אג'נדה רוחנית, המסתובבים להם בעולם בין חופים ופסטיבלים ויכולים להראות ככה רק אם הם אוחזים גם באיזה אבא גשמי ומפרגן. את ה'אסנס' של הבוהו-שיק שנמצא כאן כבר איזה כמה שנים טובות (אני עדיין זוכרת את התצוגה של לואלה בארטלי בקיץ 2002 . רמה גבוהה), ניתן לראות בהפקות האחרונות ב"ווג" הצרפתי ובמודעות הקמפיינים של קיץ 2010. למרות שזה יפה מכדי להיקרא שאריות מחוממות, יש לי הרגשה שזו שירת הברבור שלו. כמו כל טרנד, לפני הסיום שלו, גם הוא נלקח אל הקצה. הפינאלה היא גירסת ה'הד טו טואו' שלו, המוצגת כמובן בסביבתו ה"טבעית", כדי שגם קשי התפיסה שבינינו יוכלו להפנים אותו סופסוף ולישר קו. כי אם כבר לסיים אז שיגמר בהקאה, העיקר שלא נוכל להביט אחורה בגעגועים. ועד שימאס… תבלו כמה שיותר (חופי סיני, או כל חוף אחר), תעטו את מיטב המחלצות (אבא עשיר או אבא עני), תהיו יפות וחופשיות. פיס אנד לאב.

roam if you want to

2010-04-11T05:20:00.001-07:00

בגדים: +A דוגמנית: אלה אבינערי צילום: ענבל אביזמר

nude is good, baby. nude is good

2010-04-09T02:20:00.001-07:00

שמלה: 500 ש"ח קלאצ' מנומר: 250 ש"ח דוגמנית: לירון גולד צילום: ענבל אביזמר

אומרים שהיה פה שמח

2010-04-07T15:34:00.001-07:00

אז אשכרה היה פה שמח לפני שנולדנו. אינטרנט לא היה לחבר'ה האלה, ולא זארה ו-H&M, ולא כבלים ולא פייסבוק ולא טלפונים ניידים. לא היו להם מושגים כמו "קריירה שניה", "הפרעת קשב" או "אינטיליגנציה רגשית". ובטח שלא היה להם את הלוקסוס של לעשות 'רפרש' על החיים שלהם בכל פעם שאיבדו עניין. אז איך לעזאזל הם צלחו את השנים האלה? מאיפה הם קיבלו השראה עם כל החול הזה מסביב? כמה נעורים כבר היו להם להעביר עד שהקימו משפחה בגיל 21? ובכל זאת, אני מסתכלת על הפרצופים היפים והשזופים שלהם ומשהו אומר לי שהם היו לא פחות אסקפיסטים מאיתנו. שגם הם היו צעירים ולא יציבים בדיוק במידה הנכונה. שלמרות הקשיים, הדלתות דווקא נפתחו בפניהם די בקלות. איכשהו נראה כאילו "החיים הטובים" גירסת 1965 היו למעשה.. די טובים. אני שואלת את עצמי אם אפשר להתגעגע אל מה שלא חווית מעולם.

SPRING LOADED

2010-04-05T01:36:00.001-07:00

בגד-ים: 250 ש"ח דוגמנית: לירון גולד צילום: ענבל אביזמר

?back to basic

2010-04-02T13:09:00.001-07:00

יש משהו במראה של בחורה במדים שמטיס אותך הישר אל מחוזות הפנטזיה. דיילות, ספורטאיות, נזירות, דתיות, חיילות. כל אחת בדרכה ומתוקף מעמדה, מחוייבת ואדוקה. ישותן זועקת משמעת עצמית ומשנה סדורה. הן לעולם לא מעשנות, לא מקללות, לא מתפזרות, נעדרות כל סממן נוירוטי, אסופות ומהודקות. השלם שלהן לעולם יעלה על סך חלקיו. פה טמון החסך באנושיותן אך כאן גם טמון קסמן. נשים הלובשות המדים מאבדות אולי את זהותן העצמית אך מרוויחות בתמורה את מעמדן כאיקונות, כסמל. תשכחו מהאתגר הגברי להתחיל עם סתם בחורה בשר ודם. להכריע בחורה לובשת מדים, לא לגמרי מובנת או נגישה, זה כבר כיבוש בסטנדרטים אחרים לחלוטין. סוג של הפקעת נקבת האלפא לטובת פשוטי העם. ואין כנראה דבר מתגמל יותר מלהפשיט מיתוס או סתם לפרק לו את הצורה. כמה כוח יש בזה. ניצחון האדם על השיטה.

2010-03-31T11:02:00.001-07:00

(אם אין איזו יד שמלטפת אתכם, השיר הזה הוא סידור לא רע בכלל)

freedom, i won't let you down

2010-03-29T03:52:00.001-07:00

כולם עכשיו בהכנות לחג ואני מול המחשב. כולם טורחים ומסדרים ומבשלים וקונים מתנות, ואני עם עצמי. כאילו כלום מזה לא נוגע לי. אני מוצאת את זה די מעניין שדווקא בחג שמקדש את ערך החופש יותר מכל האחרים, אנחנו כל כך מתאמצים להיות "בסדר". להיות נחמדים, לשאול אם צריך עזרה, לענות על שאלות, לעטות פסאדה "נורמאלית". למה לא עושים בחג הזה אאוטינג למי שאנחנו באמת? למה זה לא מספיק טוב? ממה אנחנו מפחדים? אנחנו מוקפים באיסורים ובמגבלות ובנורמות חברתיות שצריך לחבק. אנחנו צריכים להיות נשואים (לפחות פעם אחת), ולהביא ילדים, ולהניק אותם, ואנחנו צריכים עבודה טובה ולשלם מיסים, ולהיות נחמדים לבוס שלנו, ולהגיד שהיה לנו טעים ונעים, אנחנו צריכים להבין איפה אנחנו חיים ואיך העולם הזה עובד, להיות מלאי תובנות. אנחנו צריכים להתבגר ולחשוב עשר צעדים קדימה. אנחנו צריכים להצליח. כמה חופשיים אנחנו באמת? אבל זה עוד כלום. כמה אנחנו מרגישים חופשיים להרגיש? כמה חופשיים להגיד את זה? כמה אנחנו חופשיים להיות מי שאנחנו? ופה כנראה טמון העניין. זה החופש האמיתי. אם אתה רוצה להתעלות מעל איזשהן מגבלות, אתה צריך קודם כל להתגבר על אלו שהטלת על עצמך. על מה שחשבת שאסור לך להרגיש, על מה שחשבת שאסור לך לדבר עליו, על כל מה שגורם לך לאי נוחות ולמבוכה, כל מה שמשתק אותך. בסופו של יום, המלחמות הכי קשות שלך הן עם עצמך. חופש אמיתי זה לדעת מתי להלחם ומתי לעזוב את זה. חופש אמיתי זה להיות בסדר גמור עם מי שאתה. זה כרטיס הטיסה שלך. והוא בכיוון אחד.

חג חירות שמח!

צילום: ענבל אביזמר

FLOWER POWER

2010-03-27T15:26:00.001-07:00

בגדים: +A דוגמנית: סיון רום צילום: ענבל אביזמר

לא מתכוונת לאכול לכם ת'ראש עם כל הקטע הפרחוני הזה שנדמה כאילו חרך כל חלקה טובה. אז אקצר, ברשותכם. האמת היא שאף פעם לא אהבתי פרחים. בטח שלא על בגדים. חשבתי שזה כבד מדי, נשי מדי ומריח כמו הזקנה. אבל אתם יודעים איך זה עם טרנדים, בסוף זה מכריע אותך. מה שהתחיל בשבוע האופנה של הקיץ שעבר, נגמר בארונות של כולנו בקיץ הזה. ות'כלס, ככה זה עם אהבות, לא משנה כמה זמן זה לוקח, ההמתנה משתלמת.

summer love

2010-03-25T13:53:00.001-07:00

לעניות דעתי, החורף הזה נמתח כבר לכדי ארבעה חודשים יותר מדי. אני מקווה שגם אתם בונים על קיץ בפרופיל גבוה, ואני לא יכולה לחשוב על דרך טובה יותר לחנוך אותו מאשר עם מגבעת הקש הזו שלגמרי הולכת להיות ה-SPF החדש שלי. קיץ. סוף סוף. אין כמו געגוע עם תאריך תפוגה.

אז הנה, כמו שהובטח, מגבעת הקש המעולה הזאת יכולה גם להיות שלכם. תחרות, זוכרים? צילומי רטרו נוסטלגיים. נוברים, סורקים, שולחים.

תדאגו לעצמכם.

כובע: +A דוגמנית: סיון רום צילום: ענבל אביזמר

למראית הדז'ה וו

2010-03-22T16:03:00.001-07:00

אביב זה זמן טוב. זמן להעיף אבק מאלבומים ישנים. זמן למתנות.

אז זה הולך ככה. החלטנו להכריז על תחרות צילומים נוסטלגיים (שנות ה-50 ועד שנות ה-80)

שלחו אלינו צילומים המעידים שהיה פה שמח לפני שנולדתם, שלאנשים היה סגנון

אנחנו רוצים לראות כמה לוהטים היו אז ההורים שלכם או אפילו אתם

פרגנו להם איזה שתי דקות תהילה

פרגנו לנו מנת היסטוריה משובחת

אנחנו מצידנו, נפרגן לזוכה מתנה שווה ביותר (!!!) מהקולקציה החדשה של +A (פרטים בפוסט הבא)

את הצילומים יש לסרוק ולשלוח עד סוף חופשת הפסח (או בעברית, עד ה-6/4) למייל: aplusinbal@gmail.com

יאללה, לזוז!

(כל הצילומים נלקחו מהאתר ההו כה מעולה My Parents Were Awesome)

מיס אמריקה

2010-03-20T18:31:00.001-07:00

בגדים: +A דוגמנית: סיון רום צילום: ענבל אביזמר

נכון, החיים הם לא בדיוק אדיטוריאל נוצץ באיזה מגזין כרומו משובח. הם די מחוספסים. הפינות חדות. הם יכולים להיות מכוערים. או מטונפים. טרן אוף רציני. לפעמים צריך ממש להיזהר כדי לא להירמס על ידם. אז אתה מנסה לדלג, להתחמק. מקווה ששום דבר מזה לא יגע בך או לכל הפחות לא ישאיר סימן. אתה מקיף את עצמך בדברים קטנים ומתוקים, בעלי פינות מעוגלות. שישרוט כמה שפחות. אתה קונה בגדים יפים, אתה מגיע בזמן, מחייך בנימוס. אתה עושה סדרות אמריקאיות, סוכר, ספורט, ספרי הדרכה. אתה מתעקש לתחזק מפעל חלומות. אתה לא סוטה מהשביל. לפני שמשאית פוגעת בך, אתה מתכופף. לפעמים זה מצליח.

מעלה מעלה

2010-03-18T15:01:00.001-07:00

שדות תעופה עושים לי את זה. שמיים כחולים, דיילות במדים, מחלקה ראשונה, שמפניות, מטוסים פרטיים וחופש התנועה הם רק חלק מסך האסוציאציות המזינות את הפנטזיה הקלישאתית (והילדותית, יש לומר) של כולנו. לעוף. אשכרה להמריא, תרתי משמע. על רעיון החופש המוחלט הזה, המסר שאתה ממש מסוגל לעשות את זה, נשענת תורת האסתטיקה של טרמינלים ברחבי העולם. החללים הגדולים המספרים על מרחבים, השמיים בחלונות הענקיים המצמצמים את המשקל הסגולי שלך, הפונקציונליות העיצובית המסמלת טכנולוגיה ברמה גבוהה והמדים האחידים והצנועים של הדיילות כאילו אומרים "אה, לעוף זה ממש בקטנה בשבילנו, בשביל זה אנחנו פה". החוויה האסתטית המניפולטיבית הזאת מיד משאירה בי את הרושם הראוי. אני לגמרי זורמת עם המסר. אני בידיים טובות, אני מפונקת, החיים שלי דבש, תיכף אני עפה. אם אני אעצור לרגע לחשוב על האבסורד הכרוך בהנפת אנשים חיים על ידי צינור מתכת חורק בין שמיים להמון המון אוקיינוס, סביר להניח שהחרדה תנצח אותי. תנצח את הפנטזיה. לא משהו שאני מעוניינת בו. חוץ מזה, זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה…

XOXO

2010-03-16T06:27:00.001-07:00

slumber party

2010-03-15T15:29:00.001-07:00

לא יודעת מה יש לי עם התרבות הפרברית בכלל ועם זו של ל.א. בפרט. משיכה שאולי כדאי לתת עליה את הדעת. אולי בגלל שזה רחוק ומסתורי באותה מידה שזה כל-כך מוכר. אמנות צריכה שיהיה בה משהו "מוכר", משהו להזדהות איתו. היא צריכה להיות כזו שמאפשרת את חדוות הגילוי. ככה נוצר חיבור. מצד שני, צריך שיתקיים בה מסתורין, משהו שצריך עוד להבין, לפענח. אף אחד לא רוצה שיאכילו אותו בכפית. בגלל הנקודה הזאת אני אוהבת את ספר הצילומים "The Valley" של לארי סולטאן. הצילומים מתארים את החיים הפרבריים בדרך שלא תמיד ברור אם הם יותר עלובים או יותר זוהרים. אפשר לראות בהם ניגודים בין הפרובינציאליות מצד אחד, לבין הרגשת הגאווה ואפילו העליונות, או בין הטראשיות לבין תחושת השובע והפינוק. לא ממש ברור לך מה אתה רואה. עד כמה הם אמיתיים ועד כמה אשליה. קצת כמו חלום, אבל ברוורס. בית הבראה סטייל. נורא נעים לך אבל אתה לא מסוגל לזוז. איזושהי מחשבה רחוקה מזכירה לך שהדבש ממסמר אותך לרצפה.

LUXURY

2010-03-14T16:02:00.001-07:00

מאחורי הדלת הזאת חיים אנשים מאושרים. עכשיו נסו לתת קונטרה למחשבה הזאת. (צילום: wonderfulboy)

BE REASONABLE: TAKE IT

2010-03-13T15:36:00.001-08:00

צילום: Milos Mali/ איור: diamonds-n-rubies

LE KISS

2010-03-11T16:53:00.001-08:00

צילום של טרי ריצ'ארדסון (אלא מי?)

יריית הפתיחה לפוסט הזה התרחשה שלשום בלילה. שלשום בלילה חברה שלי התנשקה עם קרפיון. לא באמת קרפיון, אבל משהו שהרגיש ככה. בואו נדבר על זה. לנשיקות יש תפקיד מכריע בהבנת התמונה. אנחנו מסתכלים על איך שהבנאדם מתלבש ועל איך שהוא מדבר ובאיזו שפה הוא משתמש ואיך שהוא מסתכל עלינו כשאנחנו מדברים. זה לא מספיק. חסרה פה אינפורמציה. סליחה, אולי אינפורמציה זה לא מה שחסר לנו, אולי חסרה מוטיבציה. יש לי חוק שאני משתדלת ליישם בכל מפגש מכוון מטרה עם בני המין השני. אני מנשקת אותם. זה עוזר לי להבין אם אני רוצה. זה נשמע אולי נורא חושפני או טיפה פרובוקטיבי אבל זה ממש לא ביג דיל. זה לא בקטע חרמני. אני רק צריכה עוד אינפורמציה. או מוטיבציה (לפעמים גם זה לא עוזר). אז קורה שפוגשים בקרפיון, נשיקה כזאת שמרפרפת ומהססת ובאופן כללי כל כך לא ברורה עד שהדבר האחרון שהבחורה רוצה זה לדעת מה מסתתר מאחורי סימן השאלה הזה. זאת נשיקה שגורמת לך לתהות מה לעזאזל הבחור הזה עוד לא הבין אחרי כל השנים האלה שעברו מאז כיתה ט' (וכמה שאין סיכוי שהייתה לו חברה קבועה, מי הייתה עומדת בזה?). להתנשק זאת אחת הפעילויות המגניבות שיש, אני חושבת שעם רוב האנשים די כיף לעשות את זה. אבל כיף זה לא מה שמניע אותי. מה שעומד מאחורי הניסוי והתהייה אלו הנשיקות הנדירות שבשבילן שווה לעבור את כל הצפרדעים בדרך. אני מדברת על אלה שמסיתות אותך מהמסלול. שהופכות אותך לקצת חסר אונים. כאלה שרק החום של הלשון מטשטש אותך ככה שאתה בקושי נושם. שמביאות עליך כזה רוך שאתה עוד שניה נמס. כשאלה נופלות עליך, אתה יודע שהכל בסדר. אתה מרגיש. שנשתה לחייהן?

?should i just keep chasing pavements

2010-03-11T11:27:00.001-08:00

אבי לי ל-POP magazine, צילום של רולאנד דיק.

כולנו רודפים אחרי משהו. משהו שנמצא ממש מעבר לפינה, שנדמה כאילו הוא בהישג יד. אנחנו כל כך מתמסרים לזה עד שהמרדף מקבל חיים משל עצמו. אני רוצה שתהיו איתי ברגע בו היוצרות מתהפכים. הרגע בו אנחנו הופכים מרודפים לרדופים. רדופים על ידי הציפיות הלא אפשריות, על ידי הרצונות הלא מסופקים, על ידי משהו שהוא גדול מאיתנו, רחוק מאיתנו, משהו שאולי לא יהיה שייך לנו. לא עכשיו, לא ככה. אולי לעולם לא. המירוץ הזה שאנחנו כל כך משקיעים בו עד שהוא הופך לטבע שני, למשהו שנורא קל להצדיק אותו, נהיה לרגע מעייף, חסר תכלית. אני משתמשת במילה 'לרגע' כי ברור שאין סיכוי לעצור ליותר מזה. ההתעכבות תשאיר אותנו לא רלוונטים, מאחור. אנחנו מבינים את כללי המשחק. למעשה, אנחנו מכירים את המשחק כל כך טוב עד שאנחנו כבר מאוהבים בו. אלו המים שבהם אנחנו יודעים לשחות. אולי רצוי לפחות לא לנסות לשחות בהם פרפר.

(מישהי פה זקוקה לדרינק)

אי אפשר היה להימנע מהשיר הזה. תהנו.

ותמשיכו.

THE GOLDEN GIRLS

2010-03-10T13:46:00.001-08:00

אני מרגישה שמישהו עושה לי כאן בילד-אפ רציני לקיץ הקרוב, עם כל הזהב הזה. זאת אמנם הייתה תצוגה די ירודה של באלמיין שמיועדת בכלל לחורף הבא אבל זה לא מפריע לי להנות מהמחשבה שמישהו שם קורא אותי כמו ספר פתוח, קורא ומאמץ אל ליבו. זה כנראה הצבע הכי הדוניסטי שיש, הכי שופוני, הכי שכונה. מה שתגידו. ערב הסעודית זה כאן. ואם יש כאן עדיין מישהי שחושבת שהיא יותר אירופאית מערבייה, נותר לי רק לומר לה שפה זה הלבנט ושהספינה הזאת הפליגה מזמן…

OPIUM AND TEA

2010-03-09T16:02:00.001-08:00

צילומים (מלמעלה למטה): Simon Hogsberg, Nicholas Hughes, Steven Klein

trend alert

2010-03-08T16:08:00.001-08:00

לינדזי והסרט בויקטור אנד רולף. אהבתי את השטיק.

ושוב כחול, ושוב לים

2010-03-06T06:14:00.001-08:00

מה שמדהים אותי בשיר אהבה הזה בכל פעם מחדש זה שהוא לא מכוון לבחורה, כמו שאפשר בטעות לחשוב אם מקשיבים לחלק הראשון שלו, אלא לארץ ישראל. יאיר קלינגר כתב אותו בשנות ה-70 כשגר בפאריז והיה אכול געגועים לארץ הזאת. זה די מדהים שאפשר בכלל לכתוב איזשהו טקסט על המדינה הזאת מבלי שישתחל אליו איזשהו מסר פוליטי או אג'נדה ציונית או מחאה. אפשר כנראה ליחס את זה לאופטימיות או לתמימות (יש שיגידו לטיפשות) הזאת של הסבנטיס, או לעובדה שהבחור כאמור היה רחוק מהבית. אני קרועה על השיר הזה כי ככה נשמע שיר אהבה. בלי משקעים, בלי השגות או תנאים, כשמסוגלים לזכור רק את הדברים הטובים. יותר מזה, ככה נשמעת תקווה. וברגע שאתה בוחר בתקווה, נראה שהכל אפשרי.

senseless acts of beauty

2010-03-05T04:51:00.001-08:00

the sublime

2010-03-04T06:04:00.001-08:00

סוזאנה עושה טרי ריצ'ארדסון. או להפך.

יש אנשים שאוהבים הגדרות. להכניס דברים לתוך מגירות. יצא לי לנהל כמה שיחות די מעניינות לגבי צילום אופנה ומה בדיוק הופך אותו לכזה, בניגוד למשל לצילום דוקומנטרי. ההגדרות הופכות עם השנים לפחות ופחות רלוונטיות מאחר ואמנות הצילום מכילה כ"כ הרבה דוגמאות לצילום שהוא גם וגם. ובכלל, אמנות היא עניין סובייקטיבי, הפרשנות היא בעיני המתבונן. ובכל זאת, לפעמים אנחנו אוהבים להקשות קושיות. נו, מגירות. שיהיה פה סדר. אני חושבת שבשביל שצילום יהפוך לצילום אופנה חייבת להתקיים בו תחושת נשגבות. הנשגב הוא לא תחושת היופי אלא תחושה שלא תלויה בטעם האסתטי שלנו. בנשגב יש משהו שהוא בלתי נתפס ולא נגיש, הוא מעל היומיומי. בנשגב יכולה להתקיים הבנה טוטאלית של המציאות אבל הדמיון מפליג הרבה הלאה ממנה. טרי ריצ'ארדסון. הצילום הזה. איי רסט מיי קייס.

BREAKFAST AT TIFFANY'S

2010-03-03T16:52:00.001-08:00

Hey ladies"

When your man wanna get buck-wild

Just go back and hit 'em up style

Put your hands on his cash

And spend it to the last dime

"For all the hard times

Blu Cantrell -

SPORTY TO PERFECTION

2010-03-02T04:56:00.001-08:00

אלכסנדר וואנג ונבחרת הפוטבול

vouge china

לאקוסט תמיד הכי ספורטי ספורט

שארלוט רונסון ומראה הרקדנית אוף-דיוטי

הרמס. להתעלף.

אני אוהבת את זה שטרנד מסוים נופל בול על עולם הדימויים ועל מקורות ההשראה שלי. ספורטאים תמיד היו בעיני זן נערץ בזכות הרצינות והמשמעת העצמית שלהם, המזיעים את דרכם לצמרת ושומרים על גוף מהודק תוך כדי. אני חושבת שאופנה היא שילוב של איפה אנחנו מוצאים את עצמנו על הסקאלה, עם מה אנחנו מזדהים ומי אנחנו רוצים להיות. תרגום של השראה יכול להיות גאוני אם הוא לא נופל על אוזניים ערלות. האינטרפרטציה לעולם הספורט (שמורכב מאינספור תתי ז'אנרים כמו גולף וטניס וצלילה, ופוטבול ובלט) כפי שנצפתה במסלולי תצוגות הקיץ של 2010 מספרת לנו על נשיות לא מתאמצת, על מישהי שהיא קצת טום בוי (אילנה ברקוביץ', סליחה), מישהי שיכולה להרשות לעצמה להיות לואו קי כי יש לה את האקס-פאקטור הזה, היא פשוט קול. צוננת מטבעה. אם היית הנערה הכי יפה בשכבה עם הצמה המרושלת בצד, העור המושלם והסניקרס הלבנות, את בטח לא קוראת את זה. אבל בטוח מסכימה.

אלו הם חיים של הבטחות

2010-03-01T05:14:00.001-08:00

כבר אין דברים כאלה, הא? ענק. שלומית אהרון באירוויזיון הזה נמצאת בהריון בחודש שמיני! דיווה זו מילה שקטנה עליה. חד משמעית. והריש המתגלגלת שלה, אני מתה על איך שפעם ידעו לייצר פה פאתוס מבלי להתנצל. וכמה הבטחה גלומה בשיר הזה. אני אוהבת אותו בעיקר בגלל זה.

!HOW VERY

2010-02-28T11:08:00.001-08:00

בגדים: +A

דוגמנית: אלה רדה

צילום: ענבל אביזמר

?WHY DON'T YOU

2010-02-27T15:43:00.001-08:00

אפשר עוד…?

2010-02-25T16:06:00.001-08:00

מקווה שאתם נכנסים לאווירה.

בכל מקום שתחגגו היום, הקפידו להיסחף. זה לא הדבר הכי אלגנטי לעשות אבל בטוח שהכי מהנה.