אם בארזים נפלה שלהבת

מה לעזאזל קרה לג'סיקה סתאם? לא יודעת אם זה הבלונד הזה או איזושהי טעות בוטוקס או שהיא באמת הזדקנה, הבחורה רק בת 26 למען השם ונראית כאילו מי יודע מה עבר עליה.

ככה בדיוק אני זוכרת אותה, לפני שנראתה כמו בת 45 שנראית ממש טוב. אחח… אף אחד כבר לא 'פרש' היום, גם לא דוגמניות בנות 26, אפילו לא ג'סיקה ובטח לא אני.

אני תוהה אם כולנו לא לוקות בעצם ב"סינדרום עולם אכזר", שזה מושג שמתאר תופעה שנפוצה אצל ילדים שהם צופים כבדים של תוכניות אלימות בטלוויזיה. מה שקורה להם זה שהם מפנימים כל כך טוב את ה"מציאות" הטלוויזיונית האלימה (מסתבר שאנחנו חשופים בטלוויזיה לפי 10 מקרי אלימות מאשר במציאות) עד שהם בטוחים שהעולם הוא באמת מקום איום ונורא. ההשלכות של התופעה הזאת מתבטאות בפחד ותחושת איום תמידית. טוב, לא שיצא לי להכיר מישהו שסובל מהסינדרום הזה (בכל זאת, צריך להיות ממש פרנואיד בשביל לחשוב שמישהו יתקוף אותך על המדרכה בקיבוץ), מצד שני, אני דווקא מכירה המון בחורות שמגיבות לא טוב לקמטים. ההשערה שלי היא שאנחנו מותקפות באופן תדיר במגזינים וגם ברחוב בנשים שהזדרזו לעשות בוטוקס עם הקמט הראשון שיצא להן ושקמטים הופכים להיות פחות ופחות לגיטימיים. זה מתחיל במדיה ובפרסומות ואח"כ על שחקניות ודוגמניות ובסוף מגיע תורנו, לישר קו או משהו כזה. ותופעת הלוואי של כל זה היא, כמו אצל ילדים שבטוחים שהעולם הוא מקום אלים, שנשים בטוחות שעוד שנייה מישהו דופק להן את המסמר האחרון בארון.

איי קודנט הלפ באט וונדר… האם אנחנו סוסות מתות או קורבנות חיות?

אוף, איך בא לי צדק חברתי

חם, חם הקיץ הזה והימים הם ימי מהפכה. ומהפכה לא נמדדת רק בצדק אנושי, בכמות ההפגנות ובהד תקשורתי. מהפכה מתרחשת רק כשמתבצע שינוי אמיתי בתפיסה. ולא אצל בנאדם אחד, דרושה פה מסה קריטית. לשנות תפיסה, אתם בטח יודעים, זה לא עניין של מה בכך, זה קשה עד כמעט ולא קורה אף פעם. להטיל ספק באמונות, לנטוש הרגלים, לאתחל. זאת כבר לא שאלה של אם בא לי להיות חלק מזה או לא, אני מאמינה שעם כל המצב המפוקפק הזה שנהיה, כל אחד עושה את האחד ועוד אחד שלו. אני לא יודעת אם אני תמימה או סובלת משיגעון גדלות אבל כשאני מפסיקה לקנות גבינות של תנובה ושטראוס וקונה רק מוצרים של חברות קטנות, אני מאמינה שזה כואב להם, איכשהו אני יוצאת מנקודת הנחה שיש עוד איזה כמה שחשבו על זה ושלפני שהם יצטרכו לסגור את המפעל הם יאלצו קודם להוריד מחירים. ואם באופן כללי אני קונה הכל יותר בזול ומפסיקה להזין את מה שנקרא "תרבות הצריכה" (ואני יודעת שזה לא פשוט בשביל אף אחד להפסיק למדוד את האחרים ואת עצמך במונחים של "חומר" , וזה עוד פחות פשוט בשבילי) אז ברור לי שתכף ביבי יפסיק לבלבל לי את המוח עם מושגים כמו צמיחה ויתחיל לאתחל בעצמו. אם אני נשמעת קצת אקטיביסטית היום, לוחמנית מיוזעת או נעדרת חדווה, אני מיד מתקנת את המעוות עם כמה המלצות בוערות, כי עזבו אתכם מלהיות צודקת, הרבה יותר חשוב להיות חכמה.

 כובעי קש של Hat Attack המעולים, במחיר מעולה גם: 39$ (כי הכל אצלם בהנחה של 50% עכשיו). צילום מתוך ה"המפטון מגזין".

בית מלא בעציצים (או קקטוסים, ליתר דיוק). ביתו של מאוריציו זוצ'י לגמרי מביא אל הקצה את תאוריית האדריכלות של פרנק לויד רייט, האומרת שהבית צריך "לצמוח" מתוך סביבתו. אוי, אני כל כך בעד. צילום מתוך Elle Korea.

שמלת נקודות תכלכלה (58$) וחולצת "פיץ' פיט" ורודה(48$), NASTY GAL הם הכי קרוב ל"90210" שאפשר בכלל להיות.

צמידים, והרבה. להלן פרוייקט ה-D.I.Y של Honestly WTF (בלוג מדהים, אגב). צילום מתוך JAK & JIL .

כאן לא צריך לקנות שום דבר וגם לא לעשות כלום, רק להסתכל. נכון שזאת התמונה הכי משפרת מצב רוח שיצא לכם לראות לאחרונה? אז אסיים במשל: נזיר אחד לא הצליח לעבור נהר שוצף וגועש, כשלפתע ראה נזיר אחר בגדה הנגדית. "איך מגיעים לצד השני?" הוא צעק אליו. "אתה כבר בצד השני" ענה לו הנזיר.

לאן שלא תגיעו השבוע, שיהיה מהמם.

סאקרית לנצח

יותר מהכל, קולקציית הרזורט של בלמיין עושה לי חשק להחליף חיים. אני רוצה לחיות ביקום שהכל בו מתאים, הגיוני, כל מגירה במקום, אפס קצוות פרומים ושקט אינסופי. בלמיין או העולם הבא.

קיץ אינדיאני

לא ברור לי איך מעולם לא נפל לידי הגיליון הזה של W מ-2008 עם ההפקה הזאת המהממת של הצלם ברוס וובר בשילוב עם שלישיית העל: קייט מוס, דריה וורבוי ולארה סטון. אם מאחורי כל דבר ביקום מסתתרת אידיאה שאינה תלויה בזמן, מקום ואופנות מתחלפות, שהיא הרעיון המזוקק, האסנס הטהור, הרי שההפקה הזאת הנקראת summer camp היא אידיאת הקיץ המושלמת:

נמנום צהריים בין סדינים לבנים,

שמלות אווריריות ושיער מתנפנף בגלים,

קצת טיזינג, צינור ומים ברסיסים,

להתקשקש ולהתלטף עם חברים,

התערטלות (תמיד) ופיקניק (לפעמים),

ספיגה סולארית ושעשועים,

פסים והדפסים,

עירום באמנות ובחיים,

מסעות והרהורים,

שמלות קצרצרות (קיץ זו לא עונה לביישנים),

השתובבות עם ידידים,

פאוזות הכרחיות באמצע החיים,

ולענות "הכל מושלם" כששואלים אותך: מה העניינים.

short shorts

עלעלתי בתיקיית ההשראה שלי במחשב לאחרונה ונחרדתי לגלות את כמות האימג'ים של הבחורות בג'ינסים קצרים שמתגוררים בה. מה למען השם זה אומר עלי? שהתחכום ממני והלאה? שלא נגמלתי מפולחן הנעורים? שאני קלילה וטיפשית יתר על המידה? שאני אקסביציוניסטית להגעיל? מאחר ואני משתדלת להיגמל מנבירה עצמית, אפטיר רק כי לאללה הפתרונים.  גם להגנתי לא אומר דבר, בשביל זה יש תמונות:

 התלבטות #1: נתקלתי בתמונה הזאת של קמרון דיאז. מאחר ואנחנו בנות אותו גיל, אני קצת מודאגת שמא הגיע הזמן להיגמל מהאובססיה. חייבים להודות, השורטס האלה רק גורמים לה להראות יותר קשישה (וגם קצת קציצה).

התלבטות #2: אם אני מוציאה מהמשוואה את כל המכנסיים קצרים שלי, נשאר חור, שלא לומר בור. במה לעזאזל אני אני אסתום אותו עכשיו???

Tommy Girl

מתוך ה-Lookbook של טומי הילפיגר לקיץ 2011

אם היו שואלים אותי מי הייתי רוצה להיות הקיץ (סוגיה שנשקלת בכובד ראש כל עונה מחדש), בטוח שהייתי עונה: נערת טומי הילפיגר.  מישהי שלא מזיעה, ששותה רק בירה קלה, שלא קמה לפני 9 בבוקר, שיש לה ליד הבית דשא גדול ובריכה, שיש לה זמן לקרוא ספרים, להתקשקש עם חברות ולנמנם צהריים. נו, מישהי שקלילות זה הפורטה שלה. כי ברור שבשביל להראות כמו נערת טומי את צריכה להבין איך לחיות חיים שהם סוג של חופשה או לפחות איך להרגיש שהחיים שלך הם כאלה. איך עוד לא יצא כזה ספר הדרכה, איך?

קריסטי בצילומים שלי מתערוכת "הגדר" שהתקיימה בגשר-הזיו בשבת שעברה. לא הפסדתם כלום.

בשביל לסגור את הפינה, אני לגמרי מתנדבת להיות אחראית על צילומי הקונספט של הספר הזה.

סתאם

ג'סיקה סתאם בטוטאל לוק של טומי הילפיגר בפתיחת החנות שלו במנהטן.

חצאית קצרה + ג'קט ארוך + נעלי אחות = משהו לישון עליו הלילה (ומתישהו לנסות).

להתראות מחלקת תיירים

באיזה ערוץ שלא זיפזפתי בסוף השבוע, נפלתי על החתונה המלכותית. אין לי מושג מה יש בבריטים, שדווקא בית המלוכה שלהם זוכה לכזה סיקור, בניגוד לבתי מלוכה של ארצותיהם השכנות, למשל. אבל מה שיותר מסקרן אותי זה איך זה מרגיש להפוך מבחורה מן השורה, למישהי שכבר לא תצטרך יותר להחליף מצעים בעצמה, אף פעם. אז בשם ההגינות, אני רוצה להכיר לכן עוד כמה כאלו שלא יקדישו להן תוכניות טלביזיה בלופ אולי, אבל גם הן, כמו קייטי, התחבבו על בן אצולה אירופאי עד כדי כך שזכו בכתר משלהן:

שרלין ווידסטוק, נישאה לאלברט, נסיך מונקו. נכון שהיא נראית הכי רויאלטי-דיגרית לידו? למה שהיא בכלל תצא איתו? אני יודעת שזה נשמע הכי שיטחי אבל אני מאמינה שזוגות מוצלחים הם כאלה שויזואלית משתייכים לאותה קבוצה. אני די בטוחה שהוא תהה בינו לבין עצמו לפחות פעם אחת, מה סוד הקסם שלו, היופי הפנימי או הדם הכחול. אני באמת מקווה שהדחקה זה מנגנון שעובד בשבילו.

טו גוד טו בי טרו.

אני מבינה שב'טאטלר' מחזיקים בגישה רומנטית שמניחה שהנסיך בחר בה בכלל.

לטיסיה אורטיז-רוקסולנו, נישאה לפליפה, נסיך ספרד. משיטוט ברשת עולה כי התמונה הזאת ממש עושה חסד עם הנסיך, אני בטוחה שזה היה רעיון שלה שיגדל זקן ויפסיק להראות כמו רכיכה. למרות השמלות, ברור שהבחורה לובשת את המכנסיים בבית, כזה רזון קיצוני יש רק לנאציות מטורפות של שליטה.

היא מהממת, אין מה להגיד. שיק, שיק, שיק.

אז רק עוד תמונה.

מארי דונלדסון, נישאה לפרדריק, הנסיך מדנמרק. הבחור פגש אותה בפאב מקומי באוסטרליה בזמן האולימפיאדה. איך התקשורת מתה על הסיפורי סינדרלה האלה, "נפגשו בפאב במקרה". מצד שני, אני בטוחה שלכל זוג יש את סיפור ההכרות הרשמי שלו שזרוע באינספור פרטים מוגזמים, שלא לומר מופרכים, שלא להגיד לא קרו אף פעם. הסיפורים היפים האלה מצדיקים לפעמים מערכות יחסים שלמות.

הנסיכה הדנית לא ניחנה בטעם אישי משובח, תאמינו לי, זאת התמונה הכי מפרגנת שלה שמצאתי. היא לא יפיפיה הורסת ואפילו לא סתם בעלת יופי ממוצע. אבל הבחורה אוסטרלית, זה בטח נתן לה כמה נקודות זכות.

דיפדפתי בהרבה תמונות שלה, באיזשהו שלב היא התחילה להתאמן. רעיון מעולה.

מקסימה זורגייטה, נישאה לווילם-אלכסנדר, נסיך הולנד. היא ארגנטינאית במקור והנסיכה היחידה מכל החבורה שנראה כאילו היא עושה חיים משוגעים, כתר או לא. תשמעו, הבחורה לא מפסיקה לחייך, היא אשכרה עפה על כל רגע בקיום שלה.

מסתובבות כמה תמונות ברשת מהחיים הקודמים שלה, בהן היא עושה חיים עם עוד אנשים מלבד בעלה. משום מה אי אפשר להעתיק את התמונות האלה. אני לא מתכוונת להגיד שהיא איזו קלה להקשה או משהו כזה, אבל אני די בטוחה שזה שהיא כזאת פרי-ספיריט, זאת בדיוק הסיבה שגם הנסיך נפל לרגליה.

ג'וי, ג'וי, ג'וי. וג'ינס מתרחבים.

מטה-מריט נישאה להאקון, נסיך נורווגיה. מעבר להיותה חד הורית, גם על דמותה  ניטוו סיפורים של מלצרית קשת יום ונערת מסיבות (סמים) לשעבר. כאילו שאי אפשר להגיד את זה על 90 אחוז מהבחורות.

היא נראית כל-כך צנועה ועכברית ונטולת זוהר מכל סוג שהוא בחלק הארי של ההופעות הציבוריות שלה, עד שהיה צריך לעשות מעשה.

אז עשו לה בוק. אני בטוחה שזה לא היה רעיון שלה אבל מישהי עם עיניים כאלה טובות, אני בספק אם היא יודעת להגיד לא.

עבודה ממש טובה, אם יורשה לי לציין.

ולא נותר לי אלא לסיים בתודה גדולה לכל הנסיכות באשר הן, שמוכיחות לנו מידי יום שכסף זה לא הכל בחיים. יש גם זהב.