ותדע כל יום אחרון תחת השמש

קורין דיי הייתה הצלמת הראשונה שגרמה לי להתעכב עליה. ספר הצילומים שלה (Diary Corinne Day) היה הפצצה ברוטאלית למדי של רגעים חיים, אינטימיים ומצמררים לפרקים שלה ושל ה'גאנג' שלה שהיו אסופת ג'אנקים, אנשי שוליים, כאלה שאני לא בטוחה ששרדו בשביל להגיע ללוויה שלה השבוע. בצורה הכי לא מתנצלת שיש היא צילמה אותם עושים סמים, משחקים באקדחים, ובאופן כללי מתפלשים במיץ של הזבל של החיים, ליטראלי. כמויות הדם, הפציעות והזוהמה היו הדבר הכי אנטי-גלאם שאפשר לצפות ממישהי שהיא בכלל צלמת אופנה לתעד, ולא לבוז לו, למשל. באחד מהראיונות שנתנה אמרה כי צילום עבורה הוא להתקרב עד כמה שאפשר לחיים האמיתיים, "אני מצלמת את הרגעים האינטימיים ביותר בחיי אנשים, ולפעמים אינטימיות היא עצובה". זה היה הייחוד שלה, מה שהפך את הקול שלה לכזה שנשמע. כי בסופו של דבר, עם כל הכאב, החולי והזוועה, זו הייתה הדרך שלה להראות מה הם חיים. להתעקש שלמרות הסוף הנראה לעין, הלב עדיין פועם.

קורין דיי – 2010-1962