'SO 80

השנה חגגה התנועה הקיבוצית 100 שנה להיווסדה. כמחווה הוקרנו בסינמטקים ברחבי הארץ סרטים בעלי אוריינטציה קיבוצית מובהקת (הוא הלך בשדות, נועה בת 17, מבצע סבתא). אם יכולתי הייתי הולכת לכל אחד מהסרטים, אבל היה סרט אחד שידעתי שיעיף אותי בדיוק למקום שבו רציתי להיות.

                                   

"בן לוקח בת" של מיכל בת אדם שיצא לאקרנים בשנת 1982, הוא מראה מדויקת למדי של ההיסטוריה הפרטית שלי. גיבורי הסרט הם בני גילי ובשנה ההיא הייתי בת 10, בדיוק כמותם. העלילה מתארת קבוצת ילדים המתגוררת בקיבוץ, כאשר מצטרפת אליהם יום אחד ילדת חוץ. הסרט הוא סרט לילדים ומתוקף היותו כזה הוא אינו מתוחכם או בעל מעוף. קצת בנאלי אבל לא בלתי נעים לצפייה.

                

הסיבה שהלכתי לראות אותו שוב, אחרי כמעט 30 שנה, היא כי הוא משקף תמונת מצב בהירה ואותנטית של החיים בקיבוץ של שנות ה-80, חיי החברה (צפופים ואינטנסיביים, קבוצות הומוגניות בלתי נפרדות שעושות ה-כ-ל יחד), התרבות (ערבי ריקודים, הופעות על הדשא, ארוחות משותפות), התא המשפחתי (ההורים זוכים לראות את ילדיהם במשך 4 שעות רישמיות, בין 4 ל-8 בערב), החיים השיתופיים (חדר אוכל משותף, בתי ילדים, לינה משותפת, מכבסה, עבודת משק חקלאית). אבל מעל לכל, מה שריגש אותי, שגרם לי לעצור, להיזכר ולהרהר ארוכות, הוא האופנה, הסגנון שהיה נחלת הכלל בימי הזוהר של התנועה הקיבוצית.

              

                    

מה שלבשנו כילדי קיבוצים בתחילת שנות ה-80 היה ג'ינסים כחולים עם קיפול גס בקרסוליים, חולצות פלנל משובצות, חולצות טריקו מפוספסות, נעלים עור גבוהות, אפודות צמר בעבודת יד ומעילי דובון. הזמן היחיד בו הבנות לבשו שמלות היה במסיבות ערבי שישי וחג כי היה פשוט יותר לרקוד בשמלה מאשר במכנסיים. והדוגמא הזאת ממצה בדיוק את מה שכל כך מקסים בעייני בתקופה ההיא; מאחורי כל מה שלבשו עמד רציונל. עד עצם היום הזה יש לי בארון "בגדי בוקר" ו"בגדי ערב" (אני בטוחה די בוודאות שככה אצל כל חבריי לתקופה), בגדי בוקר היו חולצות משובצות, ג'ינסים ונעלי עור, והמראה הסמי-קאובוי הזה נבע מאורח החיים שכלל עבודה החקלאית בשדות, ברפת, בלול או בבריכות דגים (ילדים נדרשו לעבוד מכיתה ז'), רכיבה על סוסים, התרוצצות בדשאים ומעצם המגורים במקום כפרי ומהשהייה הארוכה מחוץ לחדרים. בגדי הבוקר היו כאלה שעברו בירושה מהגדולים לקטנים, הם תמיד היו דהויים ומשופשפים ואף אחד לא עשה מהם עניין. לעומתם, את בגדי הערב היינו בוחרים פעמיים בשנה (חורף וקיץ) במחסן בגדים. המחסנאית הייתה קונה לכולם את אותם הבגדים בדיוק במידות שונות ובשני (שלושה, גג) צבעים שונים. זאת הייתה למעשה ההזדמנות היחידה לנקוט עמדה בנוגע לסגנון שלך. אני זוכרת בבירור שתמיד הייתי בוחרת בגדים בצבעים של "בנים", רק שחור, אפור וכחול כהה (צבעים של בגדי עבודה), אף פעם לא ורוד, סגול או אדום. זאת הייתה ההצהרה האופנתית שלי והיא הייתה חד משמעית ומנומקת ותאמה את הגישה הקיבוצית הפונקציונלית, בה אין צורך בהתקשטויות של כפתורים ודיטיילים ופרחים ומלמלות. האמנתי אז, כמו היום, שהרווח האסתטי גדל ככל שאתה מתרחק מהסממנים ה"קישוטיים" (כל המוסיף גורע, לס איז מור, וכל הקלישאות הנכונות).

                                          

                    

מה שהיה כל כך מגניב בלהתבגר בקיבוץ בשנות ה-80 זה שהרגשת שאתה חלק ממשהו שהוא הרבה יותר גדול ממך. חלק מהעניין נבע מתוקף היותך ילד, אובייקטיבית יהיה נכון לומר שהכל היה יותר גדול ממך. אבל הסיבה שאני הרגשתי כך הייתה בגלל שידעתי שלכל דבר יש משמעות, שאין מקום לגחמות, שיש סיבה ויש תוצאה, שהעולם שלי קוהרנטי ולשכל שאלה יש תשובה.

                                    

כל הזיכרונות האלה גרמו לתהות; היום כולנו מתלבשים כמו איך שהיינו רוצים להראות, כמו הפאסון שאנחנו רוצים לעטות, כמו מי שהיינו רוצים להיות. פעם, היינו מתלבשים פשוט כמו מי שאנחנו.

(צילומים: 1,3,4,5,6,7 – מהאלבום של יפתח, 2- שיחת מסדרון לילית בחדר הילדים, צילום: ג'ואל קנטור, 4 – חדר מגורים בקיבוץ הזורע, אדריכל: שמואל מסטצ'קין, 8- צילום: ענבל אביזמר)