מציאות נושכת

לילי קול בצילום של אשף הפנטזיה, טים ווקר.

אני חושבת שלכולם יצא לחיות עם הפנטזיה להיות מישהו אחר. איזושהי משאלה כמוסה בנוגע למי שרצינו להיות. אני בפורים תמיד הייתי מתחפשת לטניסאית/ מתעמלת/ אצנית מזרח אירופאית, אבל זו רק דוגמא. בפורים אנחנו קצת קיצוניים. מה שיותר מעניין לדבר עליו הוא על המשהו הזה, הדפיקות הזאת שאנחנו חושבים שבגללה אנחנו לעולם לא נהיה הדמות ה"מושלמת" הזאת. אנחנו לא מספיק רציניים/ אחראיים/ חכמים או בעלי ביטחון עצמי. איש איש ושריטתו. אפשר לראות הוכחות לד.נ.א המקולקל הזה לאורך ההיסטוריה האישית שלנו. בכל פעם שאנחנו מפשלים אנחנו נאלצים לאשש את מה שאנחנו ממילא יודעים, שהתכונה הנוראית הזאת שאנחנו כ"כ שונאים בעצמנו לא הולכת להיעלם. אנחנו נידונו להיות מי שאנחנו לעולמים. אבל אם אנחנו ברי מזל אז יום אחד האסימון נופל. אנחנו מבינים פתאום שהפאק הזה, הדפיקות הזאת שבעוכרינו, היא זו שגם הופכת אותנו לוואן אוף א קיינד, ללא ברי תחליף. מתברר שהתכונה הרקובה הזאת היא הדבר הכי יפה בנו (אולי זה בסדר לא להיות בדיוק מושלם. אם כולם היו מושלמים היה פה די מייאש. ומשעמם בטירוף). התשובה הנכונה היא בעצם שאלה; אם אני אהיה כמוהו, מי לעזאזל יהיה כמוני? אז פורים כבר פה והדבר הנכון לעשות הוא לעוף עם הפנטזיות. להיות מי שהכי נרצה להיות ואפילו יותר. בשאר הזמן, נהיה כמונו. יהיה גיזעי.

(יצאה רשימה די סחית. לא יודעת מה לעשות עם זה)