IT'S A NEW DAWN, IT'S A NEW DAY, IT'S A NEW LIFE

שמלה: +A

דוגמנית: אלה רדה

צילום: ענבל אביזמר

NEW YEAR EVE

חשבתי היום על מקומות שהייתי רוצה לבלות בהם את ערב השנה החדשה. עפתי ממש רחוק במחשבות שלי. עברו לי בראש מסיבות ובגדים יפים, ויאכטות עם בגדי-ים ושמש וקפיריניות, ופינטזתי גם על love hotels ביפן, כאלה עם כל הפינוקים. ואז נפלתי על התמונות האלה והבנתי שלא חיפשתי במקום הנכון. המקום שהכי לא היה אכפת לי לבלות בו את את כניסת השנה החדשה, זה הבית של אמא של טרי ריצ'רדסון (חסכתי מכם את התמונות שלה בעירום) והחבר שלה ג'ק. אלה ניראים לי גם חברה טובה להתרועע איתה וגם כאלה שיודעים לבלות כמו שצריך, וגם אני אלמד מהם איזה דבר או שניים על הדרך. ולצאת עם תובנות מלילה של שיכרות... אני לא יכולה לחשוב על דרך מעולה מזאת לפתוח איתה שנה.

חזקה פלוס

 

רוזין מרפי נראתה לי תמיד כמו אחת שיודעת מה טוב לה. אני אוהבת בחורות שיודעות מה טוב להן. שהן לא מזיעות ממאמץ להיות מי שהן לא. שהן לא לוקחות את עצמן ברצינות רבה מדי. שהן יודעות לספק דרמה אבל לא מתנצלות על זה. אני עוקבת אחריה און אנד אוף מאז האלבום הראשון שלה, איפושהו בסוף שנות ה-90, כשהייתה סולנית 'מולוקו' ואלילת סטייל כבר אז. משום מה אף פעם לא הרגשתי דחיפות לבדוק מה קורה איתה כל הזמן. איכשהו יש לי את ההרגשה שהיא תמיד בסדר, שאני תמיד אוהב אותה, שהיא אף פעם לא תאכזב. לא במובן הצפוי של ה'אף פעם', רק בגלל שיש לבחורה את כל החבילה, גם מוזיקה מעולה, גם סטייל הורס וגם פרסונה משכנעת. אני תמיד מאמינה לה, כי למרות שהיא יכולה לגרד קצוות אני מרגישה שהיא תמיד בקשר עם המציאות, עם עצמה. שהיא יודעת לדייק. אני מתה על כאלה שאף פעם לא תקבל מהם יותר מדי אבל גם לא מעט מדי.

וכל ההקדמה המקושקשת הזאת היא רק תירוץ להגיש לכם את הקינוח:

גם זה טעים לאללה:

גדולה. גדולה.

את שבויה בו עד העצם, לא יודעת מה הקסם

כמה פאתוס, אלוהים, דחוף לעשות קאמבק לשיר הזה.

twit twit

ווג איטליה, גיליון דצמבר, הפקה מבין היוצר של סטיבן מייזל. נבחרת דוגמניות מובילה מצלמת כל אחת את עצמה בזמנה החופשי ובחלל הפרטי שלה ומעלה את השלל לעמוד הטוויטר שלה. זה כאילו כל כך אולד ניוז ללהג על ההפקה הזאת, כולם כבר דיברו עליה. מצד שני, גם הטוויטר הזה כבר די פאסה (אוח, אני מתה שזה כבר יהיה 'סו לאסט סיזן'). אבל שני דברים נורא ברורים לי עכשיו. אחד, שהגענו לנקודה בזמן שמשאירה תחושה שאין כבר מה לחדש, שהכל לעוס ונגיש ונמצא בכל מקום, אפילו בטוויטר, ושסטיבן מייזל יודע את זה, ואולי זאת הדרך שלו להגיד שהוא משתעמם. שאין בשביל מה להתאמץ. שלא בא לו לחשוב. ושתיים, למי שעוד לא היה ברור, שהאינטרנט כבר מזמן השאיר אבק על עמודי הפרינט.

הסעודה האחרונה

 

חשבתם פעם מה הייתם בוחרים לאכול אם הייתם יודעים שזאת הולכת להיות הארוחה האחרונה בימי חייכם? ג'יימס ריינולדס אמן לונדוני מציג סדרת צילומים הנקראת "Last Supper" ומתארת בקשות לארוחות אחרונות של אסירים לפני הוצאתם להורג. הצילומים מאופיינים בפשטות, בניקיון גרפי ואפילו בסוג של ניתוק רגשי. מוזר שלמרות זאת (ואולי דווקא בגלל זה), אני מוצאת את עצמי תוהה מי היו האנשים האלה ומה הבחירות הקולינריות שלהם מעידות עליהם, ולא איזה פשעים עוללו, למשל. ואני, ניראה לי שהייתי מבקשת מלא כבד מדיום-רר ופירה עם שמנת, וביצי עין עם נקניקיות חריפות וצלעות (מממ.. לא אכלתי מזמן), ועוגות קרם וקצפת עם תותים וליקריץ, מלא נחשים של ליקריץ שחור, וקופסת סיגריות ושוטפת הכל עם בקבוק שמפנייה שלם. ואז, אז באמת היה בא לי שאלוהים יקח אותי.

הדשא ריק מרוקדים

(קטע מיומן שנכתב מתישהו באוגוסט האחרון, בשעה לא הגיונית לפנות בוקר, כשהיה צריך לאסוף את כל החתיכות של הלב שלי ולהחזיר למקומן):

"ישנם ימים כאלה שמתחילים באי שקט, מחסור בשעות שינה ומחשבה מרחיקת לכת אחת גוררת תגובה מטורפת. החלטה מטופשת. מרגע שנכנסה לראש אין עליה יותר שליטה. עשית איזו שטות שהטיסה אותך על הסקאלה מהמקום של להיות בחורה מתוקה ואוהבת ליצור מתרפס ואומלל. לא התכוונת להיות פאתטית אבל ככה יצא. זה נגמר בזה שאת לא מרגישה את הרגליים. התקף חרדה. כשההגיון מתחיל לחזור אליך את מלקה את עצמך קצת (הרבה) אבל בסוף מוצאת נחמה אצל החברות שלך שאומרות לך שכל הכבוד, עשית בשכל, את הכי שפויה בעולם. בסופו של אותו יום אחרי שהתעמתת בראש עם כל ההשלכות של מעשייך, את מבינה את כל התהליך וכמה טוב שהובלת את עצמך בכזאת קלות אל הקצה, כי רק שם במקום הזה, על ראש ההר כשהתהום נשקפת מלמטה את רואה הכל ברור. קריסטל קליר. פתאום את מבינה. באמת מבינה. שזה הסוף. שאין אחרי זה יותר כלום. שעכשיו באמת כבר לא תוכלו להיות יחד, גם אם יתהפך העולם. ואת אומרת לעצמך תודה על הפאדיחה שעשית, ושוב תודה. ואת מאושרת. זחיחות."

מוקדש באהבה לזואי ולכל האמיצים שעדיין מאמינים באהבה בכל ליבם.

עדכון: רוב הצילומים שלמעלה נאספו מהבלוג המעולה ♥ parti, בלוג שהייתי מגדירה אותו ככזה שעוסק באסתטיזציה של כאב (נושא שמאוד קרוב לליבי). אין אפשרות לדעת מהיכן האימג'ים בבלוג נלקחו. הצילומים תמיד נטולי קרדיט. זאת הסיבה לכך שלא ציינתי זאת בעצמי. להפתעתי, יצרה איתי קשר הצלמת שהקרדיט לתמונה השניה בפוסט זה שייך לה (הבלוג גרמני ולכן ההפתעה). אני מטורפת על הצילום הזה שנח לו כבר זמן רב באחת התיקיות שלי במחשב עד שמצא את עצמו כאן. אז לצלמת קוראים גפן רפאלי. שמחתי להכיר. תציצו בflickr שלה. מוכשרת לאללה.

TREAT

צילום של טרי ריצ'רדסון + קלואי סביני + נשיקה לוהטת. באמת שלא צריך יותר שום דבר.

SUBURBS ROCK

צילום: Luke Worrall

צילום: Matthew Kristall

צילום: ענבל אביזמר

אנאבל מ- LoveMore

טאבי מ- style rookie

גיליון נובמבר-צדמבר Russh Magazine

במקום שגידל אותי מסתובבות נערות עם ציפורניים אדומות, שיער בלונד צבוע, טרנינג של "היינס" שנגרר על המדרכה וחולצות סוף מסלול של האח בצבא. ההכלאות הבלתי אפשריות הן הכי מדהימות שיש, מסתבר. במיוחד כשמבינים שלהיות נער ולהתגורר בחור פרברי זה מרגיש כמו להתפלש בבנאליות של החיים על בסיס יומיומי. אתה תוהה אם זה בכלל נגמר מתישהו, אם יש לך סיכוי לצאת מזה. אם אתה נער שגר בפרברים אתה חייב לעצום עיניים ולחלום הרבה יותר חזק. להבדיל מהחיים בעיר גדולה (על שלל האפשרויות וההזדמנויות שהיא מציעה), הקהילה הקטנה מייצרת לעצמה את הגירויים, היא פועלת על-פי קודים משל עצמה, יש לה תרבות משלה וז'רגון משלה, מעצם היותה אוטונומית כל כך. וזה מרתק ומפתיע אותי בכל פעם מחדש שעדויות לתרבות שוליים (במיוחד כזו שאני מזדהה איתה באיזושהי רמה) זולגות בשקט למרכז. תופעת הבלוגים האישיים המתעדים את עולמם האופנתי של הכותבים, בליווי דוגמאות מצולמות, ממחישה, חושפת ומאשרת את הכניסה של השוליים ללב הקונצנזוס. כשכל אחד יכול לחשוף את עצמו, את הסגנון שלו והאני מאמין שלו, ובאמת שלא נשארו הרבה שלא עושים את זה, ניראה שיש לכולם הצדקה (אני הכי בעד). זה תמיד גורם לי להשתעשע ברעיון שהחיים בפריפריה הם אמיתיים לא פחות. אולי אפילו יותר. אולי אלה החיים. בשלב הזה, אני מעירה את עצמי ממש בכוח.

YOU MAKE ME WANT TO WEAR DRESSES

                                     

                                                                                   You make me want to wear dresses"

                                                                                  You make me want to make dresses

                                                                                              You look at me so fragile  

                                                                                                Take me to your castle

                                                                                            "Mine got lost somewhere

                                                                                                       Lisa Germano -

שמלות: +A

צילום: ענבל אביזמר

איפור: סבינה

דוגמנית: לינה

היופי והאימה, הנועם והזוועה

 

יש לי הרגשה שאתם לא מכירים את הבחור הזה. אל תרגישו רע, מיד יתוקן. אנריקה מטינידס הוא צלם מקסיקני שיש לי קראש עליו כבר די הרבה זמן. הוא מצלם במשך 50 שנה אסונות, פשעים, התאבדויות ותאונות, וכמו שאפשר להבין, אף פעם לא היו חסרים כאלה במקסיקו-סיטי. בזכות המשיכה הלא קונבנציונלית שלו לנושא (ההזדהות שלי עם זה גורמת לי לחשוב אם משהו לא בסדר איתי) הועסק מגיל צעיר כ"צלם פשע" בעיתוני החדשות של העיר. במהלך השנים הציג את עבודותיו בגלריות ובמוזיאונים, אבל המקום האידיאלי בו היו צריכים להופיע הצילומים שלו, מבחינתי, זה מגזיני אופנה. האסתטיקה שלהם לא מוטלת בספק. וגם לא היכולת שלו להאציל יופי על המקומות הכי אפלים שיש. גם ב-vice magazine כנראה חשבו כמוני ולכן נתנו לו לספר על עצמו, ועוד בשני חלקים. לגמרי מומלץ.

 

"אנרגיות חיוביות"

איזה הורסת האילנה הזאת הייתה. איזה אוברול, איזו פריזורה, איזו גופה… רק בשביל הקליפ הזה צריך לשמור לה חסד נעורים. לה, ולשנות ה-80.

SOME LIKE IT HOT

דולצ'ה וגבאנה אביב 2010

pandora.  רמה גבוהה

 

אמיליו פוצ'י אביב 2010

קלווין קליין אביב 2010

בלאמיין אביב 2010

BEBE, אי אפשר לטעות

"בעיצומו של החורף הבנתי לבסוף שיש בקירבי קיץ בלתי מנוצח" (אלבר קאמי)

אף פעם לא חיבבתי את החורף. פנים חיוורים, שכבות מסורבלות, גשם בחלון וחושך בחמש בערב מעולם לא היו כוס התה שלי.  מגיל צעיר הייתי מעריצה מושבעת של מראה ה"נערה בחופשה" שכלל שיזוף מלוטש, מחשופים גדולים, שמלות בלתי נשכחות, הרבה זהבים, ובא בילט אין עם הבעה חולמנית של קלולס ששום דבר לא באמת נוגע בה. אני ממש זוכרת שנים שבהן כבר מספטמבר הייתי בסוג של דיכאון קיומי שנמשך עד אחרי פסח. לא משנה שהחורף פה זה כמו קיץ אירופאי, שהכנרת מתייבשת, שאולי יורד פה גשם איזה יומיים בשנה. התקיעות הזאת כבר הפכה להיות אג'נדה. אבל יום אחד פתאום הבנתי. שיש בקירבי קיץ בלתי מנוצח. אז הפסקתי לוותר על שמלות קטנות וחיוכים גדולים. כאילו אין פה חורף. כאילו אין מחר. במקרה הכי גרוע, תמיד אפשר לעטוף אותם באיזה טרנץ' ולסגור עניין. ואז לפתוח…