חזקה פלוס

 

רוזין מרפי נראתה לי תמיד כמו אחת שיודעת מה טוב לה. אני אוהבת בחורות שיודעות מה טוב להן. שהן לא מזיעות ממאמץ להיות מי שהן לא. שהן לא לוקחות את עצמן ברצינות רבה מדי. שהן יודעות לספק דרמה אבל לא מתנצלות על זה. אני עוקבת אחריה און אנד אוף מאז האלבום הראשון שלה, איפושהו בסוף שנות ה-90, כשהייתה סולנית 'מולוקו' ואלילת סטייל כבר אז. משום מה אף פעם לא הרגשתי דחיפות לבדוק מה קורה איתה כל הזמן. איכשהו יש לי את ההרגשה שהיא תמיד בסדר, שאני תמיד אוהב אותה, שהיא אף פעם לא תאכזב. לא במובן הצפוי של ה'אף פעם', רק בגלל שיש לבחורה את כל החבילה, גם מוזיקה מעולה, גם סטייל הורס וגם פרסונה משכנעת. אני תמיד מאמינה לה, כי למרות שהיא יכולה לגרד קצוות אני מרגישה שהיא תמיד בקשר עם המציאות, עם עצמה. שהיא יודעת לדייק. אני מתה על כאלה שאף פעם לא תקבל מהם יותר מדי אבל גם לא מעט מדי.

וכל ההקדמה המקושקשת הזאת היא רק תירוץ להגיש לכם את הקינוח:

גם זה טעים לאללה:

גדולה. גדולה.