הדשא ריק מרוקדים

(קטע מיומן שנכתב מתישהו באוגוסט האחרון, בשעה לא הגיונית לפנות בוקר, כשהיה צריך לאסוף את כל החתיכות של הלב שלי ולהחזיר למקומן):

"ישנם ימים כאלה שמתחילים באי שקט, מחסור בשעות שינה ומחשבה מרחיקת לכת אחת גוררת תגובה מטורפת. החלטה מטופשת. מרגע שנכנסה לראש אין עליה יותר שליטה. עשית איזו שטות שהטיסה אותך על הסקאלה מהמקום של להיות בחורה מתוקה ואוהבת ליצור מתרפס ואומלל. לא התכוונת להיות פאתטית אבל ככה יצא. זה נגמר בזה שאת לא מרגישה את הרגליים. התקף חרדה. כשההגיון מתחיל לחזור אליך את מלקה את עצמך קצת (הרבה) אבל בסוף מוצאת נחמה אצל החברות שלך שאומרות לך שכל הכבוד, עשית בשכל, את הכי שפויה בעולם. בסופו של אותו יום אחרי שהתעמתת בראש עם כל ההשלכות של מעשייך, את מבינה את כל התהליך וכמה טוב שהובלת את עצמך בכזאת קלות אל הקצה, כי רק שם במקום הזה, על ראש ההר כשהתהום נשקפת מלמטה את רואה הכל ברור. קריסטל קליר. פתאום את מבינה. באמת מבינה. שזה הסוף. שאין אחרי זה יותר כלום. שעכשיו באמת כבר לא תוכלו להיות יחד, גם אם יתהפך העולם. ואת אומרת לעצמך תודה על הפאדיחה שעשית, ושוב תודה. ואת מאושרת. זחיחות."

מוקדש באהבה לזואי ולכל האמיצים שעדיין מאמינים באהבה בכל ליבם.

עדכון: רוב הצילומים שלמעלה נאספו מהבלוג המעולה ♥ parti, בלוג שהייתי מגדירה אותו ככזה שעוסק באסתטיזציה של כאב (נושא שמאוד קרוב לליבי). אין אפשרות לדעת מהיכן האימג'ים בבלוג נלקחו. הצילומים תמיד נטולי קרדיט. זאת הסיבה לכך שלא ציינתי זאת בעצמי. להפתעתי, יצרה איתי קשר הצלמת שהקרדיט לתמונה השניה בפוסט זה שייך לה (הבלוג גרמני ולכן ההפתעה). אני מטורפת על הצילום הזה שנח לו כבר זמן רב באחת התיקיות שלי במחשב עד שמצא את עצמו כאן. אז לצלמת קוראים גפן רפאלי. שמחתי להכיר. תציצו בflickr שלה. מוכשרת לאללה.