יום רביעי, 31 במרץ 2010

<a href="http://danielaspector.bandcamp.com/track/--8">לישון בלעדיי by Daniela Spector</a>

(אם אין איזו יד שמלטפת אתכם, השיר הזה הוא סידור לא רע בכלל)

יום שני, 29 במרץ 2010

freedom, i won't let you down

2

כולם עכשיו בהכנות לחג ואני מול המחשב. כולם טורחים ומסדרים ומבשלים וקונים מתנות, ואני עם עצמי. כאילו כלום מזה לא נוגע לי. אני מוצאת את זה די מעניין שדווקא בחג שמקדש את ערך החופש יותר מכל האחרים, אנחנו כל כך מתאמצים להיות "בסדר". להיות נחמדים, לשאול אם צריך עזרה, לענות על שאלות, לעטות פסאדה "נורמאלית". למה לא עושים בחג הזה אאוטינג למי שאנחנו באמת? למה זה לא מספיק טוב? ממה אנחנו מפחדים? אנחנו מוקפים באיסורים ובמגבלות ובנורמות חברתיות שצריך לחבק. אנחנו צריכים להיות נשואים (לפחות פעם אחת), ולהביא ילדים, ולהניק אותם, ואנחנו צריכים עבודה טובה ולשלם מיסים, ולהיות נחמדים לבוס שלנו, ולהגיד שהיה לנו טעים ונעים, אנחנו צריכים להבין איפה אנחנו חיים ואיך העולם הזה עובד, להיות מלאי תובנות. אנחנו צריכים להתבגר ולחשוב עשר צעדים קדימה. אנחנו צריכים להצליח. כמה חופשיים אנחנו באמת? אבל זה עוד כלום. כמה אנחנו מרגישים חופשיים להרגיש? כמה חופשיים להגיד את זה? כמה אנחנו חופשיים להיות מי שאנחנו? ופה כנראה טמון העניין. זה החופש האמיתי. אם אתה רוצה להתעלות מעל איזשהן מגבלות, אתה צריך קודם כל להתגבר על אלו שהטלת על עצמך. על מה שחשבת שאסור לך להרגיש, על מה שחשבת שאסור לך לדבר עליו, על כל מה שגורם לך לאי נוחות ולמבוכה, כל מה שמשתק אותך. בסופו של יום, המלחמות הכי קשות שלך הן עם עצמך. חופש אמיתי זה לדעת מתי להלחם ומתי לעזוב את זה. חופש אמיתי זה להיות בסדר גמור עם מי שאתה. זה כרטיס הטיסה שלך. והוא בכיוון אחד.

חג חירות שמח!

צילום: ענבל אביזמר

יום שבת, 27 במרץ 2010

FLOWER POWER

33

36

בגדים: +A    דוגמנית: סיון רום   צילום: ענבל אביזמר

לא מתכוונת לאכול לכם ת'ראש עם כל הקטע הפרחוני הזה שנדמה כאילו חרך כל חלקה טובה. אז אקצר, ברשותכם. האמת היא שאף פעם לא אהבתי פרחים. בטח שלא על בגדים. חשבתי שזה כבד מדי, נשי מדי ומריח כמו הזקנה. אבל אתם יודעים איך זה עם טרנדים, בסוף זה מכריע אותך. מה שהתחיל בשבוע האופנה של הקיץ שעבר, נגמר בארונות של כולנו בקיץ הזה. ות'כלס, ככה זה עם אהבות, לא משנה כמה זמן זה לוקח, ההמתנה משתלמת.

יום חמישי, 25 במרץ 2010

summer love

לעניות דעתי, החורף הזה נמתח כבר לכדי ארבעה חודשים יותר מדי. אני מקווה שגם אתם בונים על קיץ בפרופיל גבוה, ואני לא יכולה לחשוב על דרך טובה יותר לחנוך אותו מאשר עם מגבעת הקש הזו שלגמרי הולכת להיות ה-SPF החדש שלי. קיץ. סוף סוף. אין כמו געגוע עם תאריך תפוגה.

אז הנה, כמו שהובטח, מגבעת הקש המעולה הזאת יכולה גם להיות שלכם. תחרות, זוכרים? צילומי רטרו נוסטלגיים. נוברים, סורקים, שולחים.

תדאגו לעצמכם.

13

כובע: +A    דוגמנית: סיון רום    צילום: ענבל אביזמר

יום שני, 22 במרץ 2010

למראית הדז'ה וו

אביב זה זמן טוב. זמן להעיף אבק מאלבומים ישנים. זמן למתנות.

אז זה הולך ככה. החלטנו להכריז על תחרות צילומים נוסטלגיים (שנות ה-50 ועד שנות ה-80)

tumblr_kw2588Sz3C1qa2fy3o1_500[1]

שלחו אלינו צילומים המעידים שהיה פה שמח לפני שנולדתם, שלאנשים היה סגנון

tumblr_kwnix5eeRD1qa2fy3o1_500[1]

אנחנו רוצים לראות כמה לוהטים היו אז ההורים שלכם או אפילו אתם

tumblr_kxeiw9veuu1qa2fy3o1_500[1]

  פרגנו להם איזה שתי דקות תהילה

tumblr_kwnjlddfMn1qa2fy3o1_500[1]

פרגנו לנו מנת היסטוריה משובחת 

tumblr_kw26k0IqD81qa2fy3o1_500[1]

אנחנו מצידנו, נפרגן לזוכה מתנה שווה ביותר (!!!) מהקולקציה החדשה של +A (פרטים בפוסט הבא)

את הצילומים יש לסרוק ולשלוח עד סוף חופשת הפסח (או בעברית, עד ה-6/4) למייל: aplusinbal@gmail.com

יאללה, לזוז!

tumblr_kxej17haEZ1qa2fy3o1_500[1]

(כל הצילומים נלקחו מהאתר ההו כה מעולה My Parents Were Awesome)

יום שבת, 20 במרץ 2010

מיס אמריקה

32

31

  בגדים: +A     דוגמנית: סיון רום    צילום: ענבל אביזמר

נכון, החיים הם לא בדיוק אדיטוריאל נוצץ באיזה מגזין כרומו משובח. הם די מחוספסים. הפינות חדות. הם יכולים להיות מכוערים. או מטונפים. טרן אוף רציני. לפעמים צריך ממש להיזהר כדי לא להירמס על ידם. אז אתה מנסה לדלג, להתחמק. מקווה ששום דבר מזה לא יגע בך או לכל הפחות לא ישאיר סימן. אתה מקיף את עצמך בדברים קטנים ומתוקים, בעלי פינות מעוגלות. שישרוט כמה שפחות. אתה קונה בגדים יפים, אתה מגיע בזמן, מחייך בנימוס. אתה עושה סדרות אמריקאיות, סוכר, ספורט, ספרי הדרכה. אתה מתעקש לתחזק מפעל חלומות. אתה לא סוטה מהשביל. לפני שמשאית פוגעת בך, אתה מתכופף. לפעמים זה מצליח.

יום חמישי, 18 במרץ 2010

מעלה מעלה

1940120236_a4418fccf4[1]

fashion-takes-flight-by-peter-lindbergh-7[1]

1938982585_76df1c0422[1]

z7[1]

z4[1]

2402894190_1ca7d54969[1]

q3[1]

שדות תעופה עושים לי את זה. שמיים כחולים, דיילות במדים, מחלקה ראשונה, שמפניות, מטוסים פרטיים וחופש התנועה הם רק חלק מסך האסוציאציות המזינות את הפנטזיה הקלישאתית (והילדותית, יש לומר) של כולנו. לעוף. אשכרה להמריא, תרתי משמע. על רעיון החופש המוחלט הזה, המסר שאתה ממש מסוגל לעשות את זה, נשענת תורת האסתטיקה של טרמינלים ברחבי העולם. החללים הגדולים המספרים על מרחבים, השמיים בחלונות הענקיים המצמצמים את המשקל הסגולי שלך, הפונקציונליות העיצובית המסמלת טכנולוגיה ברמה גבוהה והמדים האחידים והצנועים של הדיילות כאילו אומרים "אה, לעוף זה ממש בקטנה בשבילנו, בשביל זה אנחנו פה". החוויה האסתטית המניפולטיבית הזאת מיד משאירה בי את הרושם הראוי. אני לגמרי זורמת עם המסר. אני בידיים טובות, אני מפונקת, החיים שלי דבש, תיכף אני עפה. אם אני אעצור לרגע לחשוב על האבסורד הכרוך בהנפת אנשים חיים על ידי צינור מתכת חורק בין שמיים להמון המון אוקיינוס, סביר להניח שהחרדה תנצח אותי. תנצח את הפנטזיה. לא משהו שאני מעוניינת בו. חוץ מזה, זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה…

יום שני, 15 במרץ 2010

slumber party

1637_1280x1024_0-0[1] 

f_valley23[1] 

Larry_Sultan_14[1]

                             f_valley22[1]

SultanValley2[1]

JB_Sultan-02[1]

לא יודעת מה יש לי עם התרבות הפרברית בכלל ועם זו של ל.א. בפרט. משיכה שאולי כדאי לתת עליה את הדעת. אולי בגלל שזה רחוק ומסתורי באותה מידה שזה כל-כך מוכר. אמנות צריכה שיהיה בה משהו "מוכר", משהו להזדהות איתו. היא צריכה להיות כזו שמאפשרת את חדוות הגילוי. ככה נוצר חיבור. מצד שני, צריך שיתקיים בה מסתורין, משהו שצריך עוד להבין, לפענח. אף אחד לא רוצה שיאכילו אותו בכפית. בגלל הנקודה הזאת אני אוהבת את ספר הצילומים "The Valley" של לארי סולטאן. הצילומים מתארים את החיים הפרבריים בדרך שלא תמיד ברור אם הם יותר עלובים או יותר זוהרים. אפשר לראות בהם ניגודים בין הפרובינציאליות מצד אחד, לבין הרגשת הגאווה ואפילו העליונות, או בין הטראשיות לבין תחושת השובע והפינוק. לא ממש ברור לך מה אתה רואה. עד כמה הם אמיתיים ועד כמה אשליה. קצת כמו חלום, אבל ברוורס. בית הבראה סטייל. נורא נעים לך אבל אתה לא מסוגל לזוז. איזושהי מחשבה רחוקה מזכירה לך שהדבש ממסמר אותך לרצפה.

יום ראשון, 14 במרץ 2010

LUXURY

tumblr_kz5p7hbCD21qzycsoo1_500[1]

מאחורי הדלת הזאת חיים אנשים מאושרים. עכשיו נסו לתת קונטרה למחשבה הזאת. (צילום: wonderfulboy)

יום חמישי, 11 במרץ 2010

LE KISS

3196375242_8e12105344_o[1]

צילום של טרי ריצ'ארדסון (אלא מי?)

יריית הפתיחה לפוסט הזה התרחשה שלשום בלילה. שלשום בלילה חברה שלי התנשקה עם קרפיון. לא באמת קרפיון, אבל משהו שהרגיש ככה. בואו נדבר על זה. לנשיקות יש תפקיד מכריע בהבנת התמונה. אנחנו מסתכלים על איך שהבנאדם מתלבש ועל איך שהוא מדבר ובאיזו שפה הוא משתמש ואיך שהוא מסתכל עלינו כשאנחנו מדברים. זה לא מספיק. חסרה פה אינפורמציה. סליחה, אולי אינפורמציה זה לא מה שחסר לנו, אולי חסרה מוטיבציה. יש לי חוק שאני משתדלת ליישם בכל מפגש מכוון מטרה עם בני המין השני. אני מנשקת אותם. זה עוזר לי להבין אם אני רוצה. זה נשמע אולי נורא חושפני או טיפה פרובוקטיבי אבל זה ממש לא ביג דיל. זה לא בקטע חרמני. אני רק צריכה עוד אינפורמציה. או מוטיבציה (לפעמים גם זה לא עוזר). אז קורה שפוגשים בקרפיון, נשיקה כזאת שמרפרפת ומהססת ובאופן כללי כל כך לא ברורה עד שהדבר האחרון שהבחורה רוצה זה לדעת מה מסתתר מאחורי סימן השאלה הזה. זאת נשיקה שגורמת לך לתהות מה לעזאזל הבחור הזה עוד לא הבין אחרי כל השנים האלה שעברו מאז כיתה ט' (וכמה שאין סיכוי שהייתה לו חברה קבועה, מי הייתה עומדת בזה?). להתנשק זאת אחת הפעילויות המגניבות שיש, אני חושבת שעם רוב האנשים די כיף לעשות את זה. אבל כיף זה לא מה שמניע אותי. מה שעומד מאחורי הניסוי והתהייה אלו הנשיקות הנדירות שבשבילן שווה לעבור את כל הצפרדעים בדרך. אני מדברת על אלה שמסיתות אותך מהמסלול. שהופכות אותך לקצת חסר אונים. כאלה שרק החום של הלשון מטשטש אותך ככה שאתה בקושי נושם. שמביאות עליך כזה רוך שאתה עוד שניה נמס. כשאלה נופלות עליך, אתה יודע שהכל בסדר. אתה מרגיש. שנשתה לחייהן?

?should i just keep chasing pavements

abbeyleeforpoproland dick

אבי לי ל-POP magazine, צילום של רולאנד דיק.

כולנו רודפים אחרי משהו. משהו שנמצא ממש מעבר לפינה, שנדמה כאילו הוא בהישג יד. אנחנו כל כך מתמסרים לזה עד שהמרדף מקבל חיים משל עצמו. אני רוצה שתהיו איתי ברגע בו היוצרות מתהפכים. הרגע בו אנחנו הופכים מרודפים לרדופים. רדופים על ידי הציפיות הלא אפשריות, על ידי הרצונות הלא מסופקים, על ידי משהו שהוא גדול מאיתנו, רחוק מאיתנו, משהו שאולי לא יהיה שייך לנו. לא עכשיו, לא ככה. אולי לעולם לא. המירוץ הזה שאנחנו כל כך משקיעים בו עד שהוא הופך לטבע שני, למשהו שנורא קל להצדיק אותו, נהיה לרגע מעייף, חסר תכלית. אני משתמשת במילה 'לרגע' כי ברור שאין סיכוי לעצור ליותר מזה. ההתעכבות תשאיר אותנו לא רלוונטים, מאחור. אנחנו מבינים את כללי המשחק. למעשה, אנחנו מכירים את המשחק כל כך טוב עד שאנחנו כבר מאוהבים בו. אלו המים שבהם אנחנו יודעים לשחות. אולי רצוי לפחות לא לנסות לשחות בהם פרפר.

 (מישהי פה זקוקה לדרינק)

אי אפשר היה להימנע מהשיר הזה. תהנו.

ותמשיכו.

יום רביעי, 10 במרץ 2010

THE GOLDEN GIRLS

293g80n[1] 

259ipw2[1]

zwgdhv[1]

אני מרגישה שמישהו עושה לי כאן בילד-אפ רציני לקיץ הקרוב, עם כל הזהב הזה. זאת אמנם הייתה תצוגה די ירודה של באלמיין שמיועדת בכלל לחורף הבא אבל זה לא מפריע לי להנות מהמחשבה שמישהו שם קורא אותי כמו ספר פתוח, קורא ומאמץ אל ליבו. זה כנראה הצבע הכי הדוניסטי שיש, הכי שופוני, הכי שכונה. מה שתגידו. ערב הסעודית זה כאן. ואם יש כאן עדיין מישהי שחושבת שהיא יותר אירופאית מערבייה, נותר לי רק לומר לה שפה זה הלבנט ושהספינה הזאת הפליגה מזמן…

יום שלישי, 9 במרץ 2010

OPIUM AND TEA

simon hogsberg

nicholas-hughes[1]

3f19b93bc375[1]

צילומים (מלמעלה למטה): Simon Hogsberg, Nicholas Hughes, Steven Klein

יום שני, 8 במרץ 2010

יום שבת, 6 במרץ 2010

ושוב כחול, ושוב לים

מה שמדהים אותי בשיר אהבה הזה בכל פעם מחדש זה שהוא לא מכוון לבחורה, כמו שאפשר בטעות לחשוב אם מקשיבים לחלק הראשון שלו, אלא לארץ ישראל. יאיר קלינגר כתב אותו בשנות ה-70 כשגר בפאריז והיה אכול געגועים לארץ הזאת.  זה די מדהים שאפשר בכלל לכתוב איזשהו טקסט על המדינה הזאת מבלי שישתחל אליו איזשהו מסר פוליטי או אג'נדה ציונית או מחאה. אפשר כנראה ליחס את זה לאופטימיות או לתמימות (יש שיגידו לטיפשות) הזאת של הסבנטיס, או לעובדה שהבחור כאמור היה רחוק מהבית. אני קרועה על השיר הזה כי ככה נשמע שיר אהבה. בלי משקעים, בלי השגות או תנאים, כשמסוגלים לזכור רק את הדברים הטובים. יותר מזה, ככה נשמעת תקווה. וברגע שאתה בוחר בתקווה, נראה שהכל אפשרי.

יום חמישי, 4 במרץ 2010

the sublime

terry r

סוזאנה עושה טרי ריצ'ארדסון. או להפך.

יש אנשים שאוהבים הגדרות. להכניס דברים לתוך מגירות. יצא לי לנהל כמה שיחות די מעניינות לגבי צילום אופנה ומה בדיוק הופך אותו לכזה, בניגוד למשל לצילום דוקומנטרי. ההגדרות הופכות עם השנים לפחות ופחות רלוונטיות מאחר ואמנות הצילום מכילה כ"כ הרבה דוגמאות לצילום שהוא גם וגם. ובכלל, אמנות היא עניין סובייקטיבי, הפרשנות היא בעיני המתבונן. ובכל זאת, לפעמים אנחנו אוהבים להקשות קושיות. נו, מגירות. שיהיה פה סדר. אני חושבת שבשביל שצילום יהפוך לצילום אופנה חייבת להתקיים בו תחושת נשגבות. הנשגב הוא לא תחושת היופי אלא תחושה שלא תלויה בטעם האסתטי שלנו. בנשגב יש משהו שהוא בלתי נתפס ולא נגיש, הוא מעל היומיומי. בנשגב יכולה להתקיים הבנה טוטאלית של המציאות אבל הדמיון מפליג הרבה הלאה ממנה. טרי ריצ'ארדסון. הצילום הזה. איי רסט מיי קייס.

יום רביעי, 3 במרץ 2010

BREAKFAST AT TIFFANY'S

david bellemere

parti

aa1dead498f3[1]

3969499943_37450e46e7_o[1]

b2[1]

xl_newton_sumo_05[1]

15no4[1]

61cc51cf84df[1]

                                                                                                            Hey ladies"

                                                                                 When your man wanna get buck-wild

                                                                                     Just go back and hit 'em up style

                                                                                         Put your hands on his cash

                                                                                       And spend it to the last dime

                                                                                             "For all the hard times

                                                                                                        Blu Cantrell -