Not Quite Snow White

טוב, העניין הוא כזה; בייבי ואני נוסעים למז'ב (Megeve) בפברואר. מז'ב היא עיירת נופש שנמצאת באלפים הצרפתים על הגבול עם ז'נבה. אנחנו הולכים לשהות שם בבית קיט של המשפחה (לא המשפחה שלי, למקרה שתהיתם). לפני שאתם חושבים להתחיל לקנא, אני אוסיף שהמעלות שם כבר עכשיו הן בסביבות המינוס 8, אני לא רוצה לחשוב מה הולך להיות שם בעוד חודשיים. חוץ מזה שאני לא עושה סקי וגם לא הוא. למעשה כל עניין השלג הזה ממש לא מגניב אותי, אפילו לא קצת. אז חשבתי, טוב, נשתה מלא יין אדום מול האח בבקתה הזאת מהעץ ונתמסטל מהבוקר, אחלה חופשה. אבל בייבי גם לא שותה. מה אני אמורה לעשות עם זה? אז נכנסתי קצת לאינטרנט, לפשפש ולראות מה זה המקום הזה, מה עושים שם חוץ מסקי, מה יש שם בכלל. מסתבר שזאת עיירת הסקי הסטייליסטית ביותר באירופה ושכל הסלבס מתחככים שם על בסיס קבוע, פלוס, העיירה הזאת מהממת ביופיה עם כל הרחובות הקטנים והציוריים שלה, ויש בה מלא בתי קפה מגניבים ומסעדות מעולות וגלריות ואפילו מוזיאון. אז עכשיו אני מבינה שאני צריכה להסתובב בקור כלבים הזה, במינוס מי יודע כמה מעלות, במקום הכי שיק שיש ואין לי מה ללבוש. ברור שאני מודאגת מאוד. אז כמו בכל סוגיה הרת גורל, אני מצליחה להעמיק למקומות ש"עובי הקורה" הוא ממש שיטחי לעומתם.  מסקנות להלן:

(משמאל, עם כיוון השעון: סריג-H&M, כובע-מנגו, מעיל-H&M, נעליים-זארה, תיק-טופשופ, מכנסיים-H&M, צללית-YSL, שימר-YSL, בושם-קלואה)

לאחר תחקיר ממצה, הקומבינציה שנרקחה היא לא יותר מהדיפולט שלי. אני לא משתגעת על חורף, בלשון המעטה, ואם כבר קור וצריך ללבוש מלא שכבות אז אני מעדיפה בגדים צמודים ובעלי קווי מתאר ברורים וגם גובה של עקבים, שחס וחלילה לא יתווספו לי שום 2 גרם שאני לא סוחבת עלי ממילא. כובעים הם גם לא כוס התה שלי אבל לא נראה כאילו יש לי איזו ברירה.

עדכון: הפוסט הזה נכתב לפני יומיים. ביומיים האלה הצלחתי להטריף את החבר שלי בעניין הנ"ל, שכאמור יתרחש רק בעוד חודשיים. ואז, ברגע של צלילות מחשבה ובהירות נפש, עלה לי רעיון להעתיק את החופשה מעיירת הנופש המסורתית והמושלגת – לפאריז. לא שמדובר פה על איזה חוף בהוואי, אבל פאריז. הכי בא לי בעולם. בייבי, שהוא הכי מושלם שקיים בכלל, מיד הסכים. וגם אמר שהוא לא מספר לי יותר כלום בחיים, על שום חופשה, עד יומיים לפני התאריך. רעיון גרוע. לא משנה, נוסעים לפאריז.

FLOWER POWER

בגדים: +A    דוגמנית: סיון רום   צילום: ענבל אביזמר

לא מתכוונת לאכול לכם ת'ראש עם כל הקטע הפרחוני הזה שנדמה כאילו חרך כל חלקה טובה. אז אקצר, ברשותכם. האמת היא שאף פעם לא אהבתי פרחים. בטח שלא על בגדים. חשבתי שזה כבד מדי, נשי מדי ומריח כמו הזקנה. אבל אתם יודעים איך זה עם טרנדים, בסוף זה מכריע אותך. מה שהתחיל בשבוע האופנה של הקיץ שעבר, נגמר בארונות של כולנו בקיץ הזה. ות'כלס, ככה זה עם אהבות, לא משנה כמה זמן זה לוקח, ההמתנה משתלמת.

BE REASONABLE: TAKE IT

צילום: Milos Mali/ איור: diamonds-n-rubies

LE KISS

צילום של טרי ריצ'ארדסון (אלא מי?)

יריית הפתיחה לפוסט הזה התרחשה שלשום בלילה. שלשום בלילה חברה שלי התנשקה עם קרפיון. לא באמת קרפיון, אבל משהו שהרגיש ככה. בואו נדבר על זה. לנשיקות יש תפקיד מכריע בהבנת התמונה. אנחנו מסתכלים על איך שהבנאדם מתלבש ועל איך שהוא מדבר ובאיזו שפה הוא משתמש ואיך שהוא מסתכל עלינו כשאנחנו מדברים. זה לא מספיק. חסרה פה אינפורמציה. סליחה, אולי אינפורמציה זה לא מה שחסר לנו, אולי חסרה מוטיבציה. יש לי חוק שאני משתדלת ליישם בכל מפגש מכוון מטרה עם בני המין השני. אני מנשקת אותם. זה עוזר לי להבין אם אני רוצה. זה נשמע אולי נורא חושפני או טיפה פרובוקטיבי אבל זה ממש לא ביג דיל. זה לא בקטע חרמני. אני רק צריכה עוד אינפורמציה. או מוטיבציה (לפעמים גם זה לא עוזר). אז קורה שפוגשים בקרפיון, נשיקה כזאת שמרפרפת ומהססת ובאופן כללי כל כך לא ברורה עד שהדבר האחרון שהבחורה רוצה זה לדעת מה מסתתר מאחורי סימן השאלה הזה. זאת נשיקה שגורמת לך לתהות מה לעזאזל הבחור הזה עוד לא הבין אחרי כל השנים האלה שעברו מאז כיתה ט' (וכמה שאין סיכוי שהייתה לו חברה קבועה, מי הייתה עומדת בזה?). להתנשק זאת אחת הפעילויות המגניבות שיש, אני חושבת שעם רוב האנשים די כיף לעשות את זה. אבל כיף זה לא מה שמניע אותי. מה שעומד מאחורי הניסוי והתהייה אלו הנשיקות הנדירות שבשבילן שווה לעבור את כל הצפרדעים בדרך. אני מדברת על אלה שמסיתות אותך מהמסלול. שהופכות אותך לקצת חסר אונים. כאלה שרק החום של הלשון מטשטש אותך ככה שאתה בקושי נושם. שמביאות עליך כזה רוך שאתה עוד שניה נמס. כשאלה נופלות עליך, אתה יודע שהכל בסדר. אתה מרגיש. שנשתה לחייהן?

MAGAZINE MANIAC

הרבה שנים עברו מאז אחזתי במגזין הראשון שלי. אני משערת שזה היה בסביבות גיל 8 וזאת בטח הייתה האהבה הראשונה שלי, הפעם הראשונה שהבנתי שיש עולם ויזואלי ענק ומרתק שם בחוץ. המגזינים שהייתי מדפדפת בהם בילדותי היו ספרדים (בגלל סבתא) וגרמנים (בגלל מישהי מהקיבוץ שהייתה מתנדבת לשעבר) ואהבתי גם את "העולם הזה" שהיה די נועז, אני חושבת, אפילו יחסית להיום. בגיל צעיר היה לי מאוד קשה להגיע אליהם, הייתי צריכה לחפש ממש טוב, וכן, אפילו לגנוב. בגיל 22 היה לי כבר מספיק כסף לעשות מנוי גם ל"ווג" וגם ל"אל". פעם אפילו עבדתי איזו תקופה בחנות מגזינים (הכי עליסה בארץ הפלאות). בשנים של הטיולים בעולם הייתי חוזרת בכל פעם עם מזוודה של מגזינים שלא הייתי מסוגלת להשאיר מאחוריי. הסוף היה שבדירה האחרונה שלי בת"א השארתי 140 מגזינים, וחתיכת חיים. 30 שנים של דיפדופים בלתי נלאים במיליון מגזינים שונים, חיפוש מענג במיוחד אחר אימג'ים מופלאים שיטיסו אותי מכאן, לשם. קשה לי להאמין שהאהבה הזאת תתפוגג לה מתישהו, אבל מה שבאמת מדהים אותי זה התפתחות התרבות והנגישות של צריכת מגזינים. כמו שאני מאמינה בחופש התנועה, ככה אני מאמינה בחופש הצריכה, והיום, הודות לאלוהי האינטרנט הדיפדוף נהיה זמין ונגיש ובחינם. הללויה.

אז למה להיות קמצנים.. להלן כמה מהמועדפים עלי:

ILOVEFAKE MAGAZINE

Dazed Digital  Dazed & Confused Magazine  Fashion, Art, Fashion, Music, Film, Ideas

 

Purple.fr

Oyster Magazine

160g Magazine

Fashion156 – צילום: Fabrice Lachant

Vanity Teen

Vice Magazine – צילום: Jaimie Warren

בתיאבון!

YOU ARE MY HIGH

 

Terry Richardson

o lie

Jurgen Teller

Flickr

Slava Lopez

Jonathan Leder

לפני די הרבה שנים, בארץ אחרת, רחוקה, הייתה לי חברה שהיה לה חבר. והחבר הזה היה חתיכת יצור. מזעזע. לא הבנתי מה היא מוצאת בו. הוא היה קשקשן ונודניק ופלרטטן ומתלבש הכי זוועה שאפשר. מיליון פסיקים פוסלים בבן אדם אחד. לא הצלחתי לדמיין איך אפשר לגעת בו בכלל. כמה מעט ידעתי. מסתבר שהקראש הכי גדול מגיע כשלא מצפים לו. הסוף היה שהיא והוא נפרדו והתחיל בינינו סיפור אהבה כזה שלא האמנתי בחיים שיכול לקרות. האהבות הכי גדולות עשויות מערימת קלישאות שמתנפצות. אנחנו מתנהלים לנו בתוך מגרות מסודרות, חושבים שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, חושבים שאנחנו יודעים מה טוב לנו. אבל הטעות הכי גדולה, אני חושבת, היא שאנחנו חושבים שהכי כיף זה לבחור. לסמן מטרה ולזכות בה. האמת היא שההרגשה הכי עילאית זה כשמישהו בוחר בך. מישהו שלא היית מסתכל עליו, הכי לא הטעם שלך, מישהו שהוא.. בהקבצה נחותה משלך, נגיד. שברור לך שזה בניגוד לכל כללי ההיגיון. פתאום זה תופס אותך, הכי לא מוכן. אתה מבין שיש לבנאדם את האקס פאקטור הזה שלא נלקח בחשבון. היית כל כך עסוק באמיתות האבסולוטיות שלך ולא ראית את זה שעומד מולך. וזה שעומד מולך (אתה נדהם לגלות) הוא בדיוק אתה. וזהו, הרמה להנחתה. הוא פורט לך על כל המיתרים ומתיישב בול על כל הנקודות. וזה הרגע בו מתהפך עליך עולמך (במובן הטוב לשם שינוי), שום דבר כבר לא יהיה כמו קודם. זה לא אומר שזה לנצח, זה לא אומר שלא יהיו יותר התרסקויות, אהבות באות והולכות. אבל לחזור אחורה כבר אי אפשר. אם קיבלת באמת את מי שנמצא איתך, עם כל מה שפגום בו ומכוער ולא הגיוני, משהו בך מתבהר. אתה יכול בעצמך להוריד את המסכה ולהפסיק להעמיד פנים. וזאת אשכרה, אחלה נחמה.

הדשא ריק מרוקדים

(קטע מיומן שנכתב מתישהו באוגוסט האחרון, בשעה לא הגיונית לפנות בוקר, כשהיה צריך לאסוף את כל החתיכות של הלב שלי ולהחזיר למקומן):

"ישנם ימים כאלה שמתחילים באי שקט, מחסור בשעות שינה ומחשבה מרחיקת לכת אחת גוררת תגובה מטורפת. החלטה מטופשת. מרגע שנכנסה לראש אין עליה יותר שליטה. עשית איזו שטות שהטיסה אותך על הסקאלה מהמקום של להיות בחורה מתוקה ואוהבת ליצור מתרפס ואומלל. לא התכוונת להיות פאתטית אבל ככה יצא. זה נגמר בזה שאת לא מרגישה את הרגליים. התקף חרדה. כשההגיון מתחיל לחזור אליך את מלקה את עצמך קצת (הרבה) אבל בסוף מוצאת נחמה אצל החברות שלך שאומרות לך שכל הכבוד, עשית בשכל, את הכי שפויה בעולם. בסופו של אותו יום אחרי שהתעמתת בראש עם כל ההשלכות של מעשייך, את מבינה את כל התהליך וכמה טוב שהובלת את עצמך בכזאת קלות אל הקצה, כי רק שם במקום הזה, על ראש ההר כשהתהום נשקפת מלמטה את רואה הכל ברור. קריסטל קליר. פתאום את מבינה. באמת מבינה. שזה הסוף. שאין אחרי זה יותר כלום. שעכשיו באמת כבר לא תוכלו להיות יחד, גם אם יתהפך העולם. ואת אומרת לעצמך תודה על הפאדיחה שעשית, ושוב תודה. ואת מאושרת. זחיחות."

מוקדש באהבה לזואי ולכל האמיצים שעדיין מאמינים באהבה בכל ליבם.

עדכון: רוב הצילומים שלמעלה נאספו מהבלוג המעולה ♥ parti, בלוג שהייתי מגדירה אותו ככזה שעוסק באסתטיזציה של כאב (נושא שמאוד קרוב לליבי). אין אפשרות לדעת מהיכן האימג'ים בבלוג נלקחו. הצילומים תמיד נטולי קרדיט. זאת הסיבה לכך שלא ציינתי זאת בעצמי. להפתעתי, יצרה איתי קשר הצלמת שהקרדיט לתמונה השניה בפוסט זה שייך לה (הבלוג גרמני ולכן ההפתעה). אני מטורפת על הצילום הזה שנח לו כבר זמן רב באחת התיקיות שלי במחשב עד שמצא את עצמו כאן. אז לצלמת קוראים גפן רפאלי. שמחתי להכיר. תציצו בflickr שלה. מוכשרת לאללה.