SOME LIKE IT HOT

נכון, כל הצילומים מSTYLE AND THE CITY . מה לעשות, הצרפתיות יודעות מה שאנחנו כנראה לעולם לא נבין.

כולם מדברים על המזג אויר, על כמה שחם פה, על זה שזה סיוט, שאי אפשר לצאת החוצה, שמתגעגעים לחורף, טוב, הבנו. אני יודעת שזה הכי לא מעורר הזדהות בימים כאלה אבל אני ממש לא רוצה שהקיץ יגמר. אני נהנית מכל רגע. אני אוהבת לחשוב על עצמי כעל מישהי שכלום מזה לא נוגע בה, שום מצב אובייקטיבי, לא החום, לא הקור, לא הגיל, לא מצב פיננסי, כלום. אני אוהבת לחשוב שניצחתי את השיטה, שהכל עובר מעלי. בגלל זה אני אוהבת להתלבש בקיץ פי מיליון מאשר בחורף ואני לא חושבת שהדרך לעשות את זה כמו שצריך היא להתכלב עם כל מיני סמרטוטים וטריקואים חתוכים וכפכפים ושיער שומני ופנים מזיעות (הייתי שמה פה כמה דוגמאות של איך לא אבל למה להתעסק בשלילי). אני לא אתחיל לחלק פה טיפים לאיך כן, בשביל זה יש תמונות. אני יודעת, עכשיו תגידו שפה זה לא פריז/ שיש פה מאה אחוזי לחות/ שצריך להיות כוסית בשביל להתלבש ככה/ שצריך רגליים רזות. כן, מה לעשות, זה לא עולם מושלם. אז תתאמצו יותר, טוב? פרקטיס מייק פרפקשן.

ולמי שממש מתקשה עם הרשומה הזאת, אני מקדישה את הצלילים הבאים:

(אם אין איזו יד שמלטפת אתכם, השיר הזה הוא סידור לא רע בכלל)

ושוב כחול, ושוב לים

מה שמדהים אותי בשיר אהבה הזה בכל פעם מחדש זה שהוא לא מכוון לבחורה, כמו שאפשר בטעות לחשוב אם מקשיבים לחלק הראשון שלו, אלא לארץ ישראל. יאיר קלינגר כתב אותו בשנות ה-70 כשגר בפאריז והיה אכול געגועים לארץ הזאת.  זה די מדהים שאפשר בכלל לכתוב איזשהו טקסט על המדינה הזאת מבלי שישתחל אליו איזשהו מסר פוליטי או אג'נדה ציונית או מחאה. אפשר כנראה ליחס את זה לאופטימיות או לתמימות (יש שיגידו לטיפשות) הזאת של הסבנטיס, או לעובדה שהבחור כאמור היה רחוק מהבית. אני קרועה על השיר הזה כי ככה נשמע שיר אהבה. בלי משקעים, בלי השגות או תנאים, כשמסוגלים לזכור רק את הדברים הטובים. יותר מזה, ככה נשמעת תקווה. וברגע שאתה בוחר בתקווה, נראה שהכל אפשרי.

אלו הם חיים של הבטחות

כבר אין דברים כאלה, הא? ענק. שלומית אהרון באירוויזיון הזה נמצאת בהריון בחודש שמיני! דיווה זו מילה שקטנה עליה. חד משמעית. והריש המתגלגלת שלה, אני מתה על איך שפעם ידעו לייצר פה פאתוס מבלי להתנצל. וכמה הבטחה גלומה בשיר הזה. אני אוהבת אותו בעיקר בגלל זה.

מקווה שאתם נכנסים לאווירה.

בכל מקום שתחגגו היום, הקפידו להיסחף. זה לא הדבר הכי אלגנטי לעשות אבל בטוח שהכי מהנה.

GOOD VIBRATIONS

הלב שלי נשבר כשאני שומעת את זה. ואי אפשר לתת לזה קונטרה. אז אין לי מילים.

ישירו השמיים

לא שהאהבה צריכה חג, אבל אני בכל זאת מחממת מנועים.

את הקטע הזה שמעתי אתמול במקרה, במכונית בדרך הביתה. עפתי. תרתי משמע. ללהקה קוראים "מזרטי" על שם המכונית האיטלקית, למרות שהם מג'ורג'יה ארה"ב, והם עושים מה שנקרא פוסט-רוק, שזאת הגדרה שאני מודה ששמעתי לראשונה. הם מנגנים אולי רוק אבל האורינטציה היא מאוד אלקטרונית, וורי קול אינדיד. בדרך כלל כשאני נגנבת על משהו אני מסוגלת לחרפן את עצמי ואת כל הסובבים אותי בסיפורים ותיאורים שהופכים למרובי פרטים חסרי פשר וקשר מרגע לרגע, ככל שההתלהבות שלי גוברת. האמת שמאתמול לא פגשתי אף אחד שיכולתי לנחות עליו עם זה, אבל הנה הזדמנות. אז מסתבר שהמתופף של הלהקה, ג'רי פוקס מת מוות טראגי ופתאומי כשנפל לתוך פיר מעלית בנובמבר האחרון. הסיבה שהוספתי את הוידאו למטה (חרא סאונד) זה בשביל לעשות כבוד לכריזמה המתפרצת של הבנאדם. בדרך כלל נהוג שהמתופף נמצא איפושהו על הבמה מאחורי הלהקה, פה לגמרי הבינו עם מי יש להם עסק. אליל.

?HOW DOES IT MAKE YOU FEEL

3 דברים שאני מאוד מחבבת בקליפ הזה: 1. את Air שזאת להקה צוננת במיוחד (אני לא מצליחה להשתחרר ממנה). תמיד יש במוזיקה שלהם משהו מרגיע ומטריד בו זמנית, שזה מחרפן אותי. 2. השיר עצמו עם המילים הסמי-פדופיליות שלו. 3. אודרי מארני עם העור השקוף שלה, שהייתה מהטופ-מודלס של שנות ה-90 המאוחרות, ואהובה עלי במיוחד מאחר והיא שייכת לז'אנר הדוגמניות הקייט מוסיות, שניראה כאילו כל רגע הן עומדות להתעלף. תמיד  האמנתי שחולשה היא תכונה חזקה.

חזקה פלוס

 

רוזין מרפי נראתה לי תמיד כמו אחת שיודעת מה טוב לה. אני אוהבת בחורות שיודעות מה טוב להן. שהן לא מזיעות ממאמץ להיות מי שהן לא. שהן לא לוקחות את עצמן ברצינות רבה מדי. שהן יודעות לספק דרמה אבל לא מתנצלות על זה. אני עוקבת אחריה און אנד אוף מאז האלבום הראשון שלה, איפושהו בסוף שנות ה-90, כשהייתה סולנית 'מולוקו' ואלילת סטייל כבר אז. משום מה אף פעם לא הרגשתי דחיפות לבדוק מה קורה איתה כל הזמן. איכשהו יש לי את ההרגשה שהיא תמיד בסדר, שאני תמיד אוהב אותה, שהיא אף פעם לא תאכזב. לא במובן הצפוי של ה'אף פעם', רק בגלל שיש לבחורה את כל החבילה, גם מוזיקה מעולה, גם סטייל הורס וגם פרסונה משכנעת. אני תמיד מאמינה לה, כי למרות שהיא יכולה לגרד קצוות אני מרגישה שהיא תמיד בקשר עם המציאות, עם עצמה. שהיא יודעת לדייק. אני מתה על כאלה שאף פעם לא תקבל מהם יותר מדי אבל גם לא מעט מדי.

וכל ההקדמה המקושקשת הזאת היא רק תירוץ להגיש לכם את הקינוח:

גם זה טעים לאללה:

גדולה. גדולה.