slumber party

 

 

                            

לא יודעת מה יש לי עם התרבות הפרברית בכלל ועם זו של ל.א. בפרט. משיכה שאולי כדאי לתת עליה את הדעת. אולי בגלל שזה רחוק ומסתורי באותה מידה שזה כל-כך מוכר. אמנות צריכה שיהיה בה משהו "מוכר", משהו להזדהות איתו. היא צריכה להיות כזו שמאפשרת את חדוות הגילוי. ככה נוצר חיבור. מצד שני, צריך שיתקיים בה מסתורין, משהו שצריך עוד להבין, לפענח. אף אחד לא רוצה שיאכילו אותו בכפית. בגלל הנקודה הזאת אני אוהבת את ספר הצילומים "The Valley" של לארי סולטאן. הצילומים מתארים את החיים הפרבריים בדרך שלא תמיד ברור אם הם יותר עלובים או יותר זוהרים. אפשר לראות בהם ניגודים בין הפרובינציאליות מצד אחד, לבין הרגשת הגאווה ואפילו העליונות, או בין הטראשיות לבין תחושת השובע והפינוק. לא ממש ברור לך מה אתה רואה. עד כמה הם אמיתיים ועד כמה אשליה. קצת כמו חלום, אבל ברוורס. בית הבראה סטייל. נורא נעים לך אבל אתה לא מסוגל לזוז. איזושהי מחשבה רחוקה מזכירה לך שהדבש ממסמר אותך לרצפה.

POP LIKE A BOTTLEROCKET

 

הספר שהכי הייתי רוצה עכשיו לשים את הידיים שלי עליו זה "Frezno", אוסף צילומים של טוני סטמוליס, שנראים יותר כמו הסתערות אלימה של ויז'ואלס במטרה להקיא עלינו את אמריקה של הפרברים, להקיא ולא להתנצל. פרסנו (Presno) היא העיר השישית בגודלה במדינת קליפורניה, היא מה שנקרא ה"סנטראל וואלי", והיא עיר הולדתו של סטמוליס. בית השחי של פרסנו מורכב ממהגרים מקסיקנים, סוחרי סמים, נעורים אבודים, דירות מטונפות, גינות נטושות, ואנשים שממשיכים להתקיים למרות שנשרפו מזמן. כבן המקום, הוא מבין את הגאווה השמורה לאנשים החיים בחור נידח שרק הם מסוגלים לו. הוא מהלל את החיים שנעים בין אמביציה לחוסר תקווה. הכיעור והלכלוך הופכים לא רלוונטים. האמיתי, הפרובוקטיבי והסליזי הוא היופי העכשווי. והחלום האמריקאי? נראה כאילו דחפו אותו לאיזה תא מטען. נסעו והשאירו אבק.

SUBURBS ROCK

צילום: Luke Worrall

צילום: Matthew Kristall

צילום: ענבל אביזמר

אנאבל מ- LoveMore

טאבי מ- style rookie

גיליון נובמבר-צדמבר Russh Magazine

במקום שגידל אותי מסתובבות נערות עם ציפורניים אדומות, שיער בלונד צבוע, טרנינג של "היינס" שנגרר על המדרכה וחולצות סוף מסלול של האח בצבא. ההכלאות הבלתי אפשריות הן הכי מדהימות שיש, מסתבר. במיוחד כשמבינים שלהיות נער ולהתגורר בחור פרברי זה מרגיש כמו להתפלש בבנאליות של החיים על בסיס יומיומי. אתה תוהה אם זה בכלל נגמר מתישהו, אם יש לך סיכוי לצאת מזה. אם אתה נער שגר בפרברים אתה חייב לעצום עיניים ולחלום הרבה יותר חזק. להבדיל מהחיים בעיר גדולה (על שלל האפשרויות וההזדמנויות שהיא מציעה), הקהילה הקטנה מייצרת לעצמה את הגירויים, היא פועלת על-פי קודים משל עצמה, יש לה תרבות משלה וז'רגון משלה, מעצם היותה אוטונומית כל כך. וזה מרתק ומפתיע אותי בכל פעם מחדש שעדויות לתרבות שוליים (במיוחד כזו שאני מזדהה איתה באיזושהי רמה) זולגות בשקט למרכז. תופעת הבלוגים האישיים המתעדים את עולמם האופנתי של הכותבים, בליווי דוגמאות מצולמות, ממחישה, חושפת ומאשרת את הכניסה של השוליים ללב הקונצנזוס. כשכל אחד יכול לחשוף את עצמו, את הסגנון שלו והאני מאמין שלו, ובאמת שלא נשארו הרבה שלא עושים את זה, ניראה שיש לכולם הצדקה (אני הכי בעד). זה תמיד גורם לי להשתעשע ברעיון שהחיים בפריפריה הם אמיתיים לא פחות. אולי אפילו יותר. אולי אלה החיים. בשלב הזה, אני מעירה את עצמי ממש בכוח.