you are my high #3

בכל פעם שאני מסתכלת בתמונה הזאת, אני קצת רוצה לסגור את הדלת על החיים שלי ולעבור לגור בה במקום.

(אין לי מושג מאיזה טמבלר היא נשלפה. אולי ב-2011 אני אהיה יותר מסודרת).

ניסים

                         

                         

חנוכה הוא כאילו חג של ניסים. אני משום מה זוכרת רק זוועות מהחג הזה, אוטובוסים מתפוצצים, הרוגים, ועכשיו השריפה הזאת. אני מרגישה שזאת קצת חזירות לבקש ניסים בזמן שאנשים נשרפים חיים, בואו נסתפק בזה שיהיה נחמד אם השמיים לא יפלו עלינו עד מחר בבוקר. אפיקורוס כבר עלה על זה: מי שאינו מסתפק במה שמספיק, לא יספיק לו שום דבר.

צילומים: Maia Flore

i know what you did last summer

(אין לי מושג למי לתת קרדיט על שתי המופלאות האלו. סליחה)

הקיץ תיכף נגמר. קצת קשה להאמין שבעוד פחות מחודש הוא יתעלף פה באפיסת כוחות, כמונו. בכל שנה, כבר באביב, יש לי תקוות גדולות לגביו. אני רואה מרחבים ומים צלולים ובגד-ים, אני רואה אנשים מחייכים, אני רואה את עצמי מחייכת. אני מריחה חופש. אני תמיד אומרת לעצמי שהקיץ הזה הולך להיות הקיץ של החיים שלי. ואז הוא גוסס לאיטו, הרבה לפני שהוא מת לגמרי, והמוח שלי עיסה דביקה של זיכרונות מנומנמים, מחשבות פזורות ולאות מוזרה. כמו ביום האחרון של הטיול בחו"ל, כמו ביום האחרון של המועדון קיץ, כמו בכל הסופים. אני זוכרת שהתחלתי טוב, אני יודעת שקרו מלא דברים, אני משוכנעת שהיו עניינים אבל שואלת את עצמי בכל פעם מחדש, איפה הייתי, מה בדיוק עשיתי, עד הרגע שהוא הפך מהיום יום שלי לעוד זיכרון רחוק, כמו כל הקייצים לפניו.

freedom, i won't let you down

כולם עכשיו בהכנות לחג ואני מול המחשב. כולם טורחים ומסדרים ומבשלים וקונים מתנות, ואני עם עצמי. כאילו כלום מזה לא נוגע לי. אני מוצאת את זה די מעניין שדווקא בחג שמקדש את ערך החופש יותר מכל האחרים, אנחנו כל כך מתאמצים להיות "בסדר". להיות נחמדים, לשאול אם צריך עזרה, לענות על שאלות, לעטות פסאדה "נורמאלית". למה לא עושים בחג הזה אאוטינג למי שאנחנו באמת? למה זה לא מספיק טוב? ממה אנחנו מפחדים? אנחנו מוקפים באיסורים ובמגבלות ובנורמות חברתיות שצריך לחבק. אנחנו צריכים להיות נשואים (לפחות פעם אחת), ולהביא ילדים, ולהניק אותם, ואנחנו צריכים עבודה טובה ולשלם מיסים, ולהיות נחמדים לבוס שלנו, ולהגיד שהיה לנו טעים ונעים, אנחנו צריכים להבין איפה אנחנו חיים ואיך העולם הזה עובד, להיות מלאי תובנות. אנחנו צריכים להתבגר ולחשוב עשר צעדים קדימה. אנחנו צריכים להצליח. כמה חופשיים אנחנו באמת? אבל זה עוד כלום. כמה אנחנו מרגישים חופשיים להרגיש? כמה חופשיים להגיד את זה? כמה אנחנו חופשיים להיות מי שאנחנו? ופה כנראה טמון העניין. זה החופש האמיתי. אם אתה רוצה להתעלות מעל איזשהן מגבלות, אתה צריך קודם כל להתגבר על אלו שהטלת על עצמך. על מה שחשבת שאסור לך להרגיש, על מה שחשבת שאסור לך לדבר עליו, על כל מה שגורם לך לאי נוחות ולמבוכה, כל מה שמשתק אותך. בסופו של יום, המלחמות הכי קשות שלך הן עם עצמך. חופש אמיתי זה לדעת מתי להלחם ומתי לעזוב את זה. חופש אמיתי זה להיות בסדר גמור עם מי שאתה. זה כרטיס הטיסה שלך. והוא בכיוון אחד.

חג חירות שמח!

צילום: ענבל אביזמר

מעלה מעלה

שדות תעופה עושים לי את זה. שמיים כחולים, דיילות במדים, מחלקה ראשונה, שמפניות, מטוסים פרטיים וחופש התנועה הם רק חלק מסך האסוציאציות המזינות את הפנטזיה הקלישאתית (והילדותית, יש לומר) של כולנו. לעוף. אשכרה להמריא, תרתי משמע. על רעיון החופש המוחלט הזה, המסר שאתה ממש מסוגל לעשות את זה, נשענת תורת האסתטיקה של טרמינלים ברחבי העולם. החללים הגדולים המספרים על מרחבים, השמיים בחלונות הענקיים המצמצמים את המשקל הסגולי שלך, הפונקציונליות העיצובית המסמלת טכנולוגיה ברמה גבוהה והמדים האחידים והצנועים של הדיילות כאילו אומרים "אה, לעוף זה ממש בקטנה בשבילנו, בשביל זה אנחנו פה". החוויה האסתטית המניפולטיבית הזאת מיד משאירה בי את הרושם הראוי. אני לגמרי זורמת עם המסר. אני בידיים טובות, אני מפונקת, החיים שלי דבש, תיכף אני עפה. אם אני אעצור לרגע לחשוב על האבסורד הכרוך בהנפת אנשים חיים על ידי צינור מתכת חורק בין שמיים להמון המון אוקיינוס, סביר להניח שהחרדה תנצח אותי. תנצח את הפנטזיה. לא משהו שאני מעוניינת בו. חוץ מזה, זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה…

XOXO

 

 

slumber party

 

 

                            

לא יודעת מה יש לי עם התרבות הפרברית בכלל ועם זו של ל.א. בפרט. משיכה שאולי כדאי לתת עליה את הדעת. אולי בגלל שזה רחוק ומסתורי באותה מידה שזה כל-כך מוכר. אמנות צריכה שיהיה בה משהו "מוכר", משהו להזדהות איתו. היא צריכה להיות כזו שמאפשרת את חדוות הגילוי. ככה נוצר חיבור. מצד שני, צריך שיתקיים בה מסתורין, משהו שצריך עוד להבין, לפענח. אף אחד לא רוצה שיאכילו אותו בכפית. בגלל הנקודה הזאת אני אוהבת את ספר הצילומים "The Valley" של לארי סולטאן. הצילומים מתארים את החיים הפרבריים בדרך שלא תמיד ברור אם הם יותר עלובים או יותר זוהרים. אפשר לראות בהם ניגודים בין הפרובינציאליות מצד אחד, לבין הרגשת הגאווה ואפילו העליונות, או בין הטראשיות לבין תחושת השובע והפינוק. לא ממש ברור לך מה אתה רואה. עד כמה הם אמיתיים ועד כמה אשליה. קצת כמו חלום, אבל ברוורס. בית הבראה סטייל. נורא נעים לך אבל אתה לא מסוגל לזוז. איזושהי מחשבה רחוקה מזכירה לך שהדבש ממסמר אותך לרצפה.

LUXURY

מאחורי הדלת הזאת חיים אנשים מאושרים. עכשיו נסו לתת קונטרה למחשבה הזאת. (צילום: wonderfulboy)

BE REASONABLE: TAKE IT

צילום: Milos Mali/ איור: diamonds-n-rubies

OPIUM AND TEA

צילומים (מלמעלה למטה): Simon Hogsberg, Nicholas Hughes, Steven Klein

senseless acts of beauty

BREAKFAST AT TIFFANY'S

                                                                                                            Hey ladies"

                                                                                 When your man wanna get buck-wild

                                                                                     Just go back and hit 'em up style

                                                                                         Put your hands on his cash

                                                                                       And spend it to the last dime

                                                                                             "For all the hard times

                                                                                                        Blu Cantrell -

!HOW VERY

בגדים: +A

דוגמנית: אלה רדה

צילום: ענבל אביזמר

A LIVING THING, YES

 

 

הפוסט הזה נוצר בהשראתה של הרשימה "על יום בצד האפל – ואור בקצה המנהרה" שכתבה יערה קידר בבלוג שלה. אני לא חושבת שקיים יוצר שלא היה מצליח להזדהות עם הכתוב בה. מוזמנים לעוף על זה.