LE KISS

צילום של טרי ריצ'ארדסון (אלא מי?)

יריית הפתיחה לפוסט הזה התרחשה שלשום בלילה. שלשום בלילה חברה שלי התנשקה עם קרפיון. לא באמת קרפיון, אבל משהו שהרגיש ככה. בואו נדבר על זה. לנשיקות יש תפקיד מכריע בהבנת התמונה. אנחנו מסתכלים על איך שהבנאדם מתלבש ועל איך שהוא מדבר ובאיזו שפה הוא משתמש ואיך שהוא מסתכל עלינו כשאנחנו מדברים. זה לא מספיק. חסרה פה אינפורמציה. סליחה, אולי אינפורמציה זה לא מה שחסר לנו, אולי חסרה מוטיבציה. יש לי חוק שאני משתדלת ליישם בכל מפגש מכוון מטרה עם בני המין השני. אני מנשקת אותם. זה עוזר לי להבין אם אני רוצה. זה נשמע אולי נורא חושפני או טיפה פרובוקטיבי אבל זה ממש לא ביג דיל. זה לא בקטע חרמני. אני רק צריכה עוד אינפורמציה. או מוטיבציה (לפעמים גם זה לא עוזר). אז קורה שפוגשים בקרפיון, נשיקה כזאת שמרפרפת ומהססת ובאופן כללי כל כך לא ברורה עד שהדבר האחרון שהבחורה רוצה זה לדעת מה מסתתר מאחורי סימן השאלה הזה. זאת נשיקה שגורמת לך לתהות מה לעזאזל הבחור הזה עוד לא הבין אחרי כל השנים האלה שעברו מאז כיתה ט' (וכמה שאין סיכוי שהייתה לו חברה קבועה, מי הייתה עומדת בזה?). להתנשק זאת אחת הפעילויות המגניבות שיש, אני חושבת שעם רוב האנשים די כיף לעשות את זה. אבל כיף זה לא מה שמניע אותי. מה שעומד מאחורי הניסוי והתהייה אלו הנשיקות הנדירות שבשבילן שווה לעבור את כל הצפרדעים בדרך. אני מדברת על אלה שמסיתות אותך מהמסלול. שהופכות אותך לקצת חסר אונים. כאלה שרק החום של הלשון מטשטש אותך ככה שאתה בקושי נושם. שמביאות עליך כזה רוך שאתה עוד שניה נמס. כשאלה נופלות עליך, אתה יודע שהכל בסדר. אתה מרגיש. שנשתה לחייהן?