you are my high

(מקולי קולקין בצילום של טרי ריצ'ארסון)

כל מה שמרים אותך גבוה.

כסף. ישן, חדש, כזה שאפשר ממש לראות, להריח. כזה שאפשר לבזבז.

אהבה. קצרה ומטלטלת, ארוכה ומנחמת, כשעושים לך נעים בשיער. אהבה אמיתית.

יופי. גרייס קלי, שפתיים מפוצצות בסיליקון, דוגמניות-על, עור בלי פגמים, ילדות שהופכות לנשים.

חופש. עצי דקל ומצעים נקיים, שמש ושיזוף ושפה זרה, שתיים בלילה כשרק את ערה ולא צריך לקום מחר.

אמנות. גבוהה, נמוכה, קיטש, כזאת שאת לא מבינה אבל מסוגלת להרגיש.

חפצים. יקרים, זולים, כאלה שאת אוהבת להסתכל עליהם, כאלה שאת אוהבת לידך, שאת אוהבת ללבוש. כל מה שאת חייבת שיהיה שלך.

השראה. מוזיקה ומגזינים, להסתכל על אנשים, נעורים, המילה הכתובה.

וואט אבר איט טייקס. כל מה שמרים אותך גבוה.

LE KISS

צילום של טרי ריצ'ארדסון (אלא מי?)

יריית הפתיחה לפוסט הזה התרחשה שלשום בלילה. שלשום בלילה חברה שלי התנשקה עם קרפיון. לא באמת קרפיון, אבל משהו שהרגיש ככה. בואו נדבר על זה. לנשיקות יש תפקיד מכריע בהבנת התמונה. אנחנו מסתכלים על איך שהבנאדם מתלבש ועל איך שהוא מדבר ובאיזו שפה הוא משתמש ואיך שהוא מסתכל עלינו כשאנחנו מדברים. זה לא מספיק. חסרה פה אינפורמציה. סליחה, אולי אינפורמציה זה לא מה שחסר לנו, אולי חסרה מוטיבציה. יש לי חוק שאני משתדלת ליישם בכל מפגש מכוון מטרה עם בני המין השני. אני מנשקת אותם. זה עוזר לי להבין אם אני רוצה. זה נשמע אולי נורא חושפני או טיפה פרובוקטיבי אבל זה ממש לא ביג דיל. זה לא בקטע חרמני. אני רק צריכה עוד אינפורמציה. או מוטיבציה (לפעמים גם זה לא עוזר). אז קורה שפוגשים בקרפיון, נשיקה כזאת שמרפרפת ומהססת ובאופן כללי כל כך לא ברורה עד שהדבר האחרון שהבחורה רוצה זה לדעת מה מסתתר מאחורי סימן השאלה הזה. זאת נשיקה שגורמת לך לתהות מה לעזאזל הבחור הזה עוד לא הבין אחרי כל השנים האלה שעברו מאז כיתה ט' (וכמה שאין סיכוי שהייתה לו חברה קבועה, מי הייתה עומדת בזה?). להתנשק זאת אחת הפעילויות המגניבות שיש, אני חושבת שעם רוב האנשים די כיף לעשות את זה. אבל כיף זה לא מה שמניע אותי. מה שעומד מאחורי הניסוי והתהייה אלו הנשיקות הנדירות שבשבילן שווה לעבור את כל הצפרדעים בדרך. אני מדברת על אלה שמסיתות אותך מהמסלול. שהופכות אותך לקצת חסר אונים. כאלה שרק החום של הלשון מטשטש אותך ככה שאתה בקושי נושם. שמביאות עליך כזה רוך שאתה עוד שניה נמס. כשאלה נופלות עליך, אתה יודע שהכל בסדר. אתה מרגיש. שנשתה לחייהן?

the sublime

סוזאנה עושה טרי ריצ'ארדסון. או להפך.

יש אנשים שאוהבים הגדרות. להכניס דברים לתוך מגירות. יצא לי לנהל כמה שיחות די מעניינות לגבי צילום אופנה ומה בדיוק הופך אותו לכזה, בניגוד למשל לצילום דוקומנטרי. ההגדרות הופכות עם השנים לפחות ופחות רלוונטיות מאחר ואמנות הצילום מכילה כ"כ הרבה דוגמאות לצילום שהוא גם וגם. ובכלל, אמנות היא עניין סובייקטיבי, הפרשנות היא בעיני המתבונן. ובכל זאת, לפעמים אנחנו אוהבים להקשות קושיות. נו, מגירות. שיהיה פה סדר. אני חושבת שבשביל שצילום יהפוך לצילום אופנה חייבת להתקיים בו תחושת נשגבות. הנשגב הוא לא תחושת היופי אלא תחושה שלא תלויה בטעם האסתטי שלנו. בנשגב יש משהו שהוא בלתי נתפס ולא נגיש, הוא מעל היומיומי. בנשגב יכולה להתקיים הבנה טוטאלית של המציאות אבל הדמיון מפליג הרבה הלאה ממנה. טרי ריצ'ארדסון. הצילום הזה. איי רסט מיי קייס.

?if you met you, would you like you

Jeff wall, 1979 – self portrait

Karl Lagerfeld, Numero magazine, 2008 – self portrait

Terry Richardson – self portrait

Enid Crow -  'school girl disaster', 2003 – self portrait

Jenna Ardel – 'diving board', 2008 – self portrait

Cindy Sherman, 2008 – self portrait

אנחנו רוצים שיסתכלו עלינו. שיבחינו בנו. אנחנו מרגישים שזה עושה אותנו יותר "אמיתיים".

 

NEW YEAR EVE

חשבתי היום על מקומות שהייתי רוצה לבלות בהם את ערב השנה החדשה. עפתי ממש רחוק במחשבות שלי. עברו לי בראש מסיבות ובגדים יפים, ויאכטות עם בגדי-ים ושמש וקפיריניות, ופינטזתי גם על love hotels ביפן, כאלה עם כל הפינוקים. ואז נפלתי על התמונות האלה והבנתי שלא חיפשתי במקום הנכון. המקום שהכי לא היה אכפת לי לבלות בו את את כניסת השנה החדשה, זה הבית של אמא של טרי ריצ'רדסון (חסכתי מכם את התמונות שלה בעירום) והחבר שלה ג'ק. אלה ניראים לי גם חברה טובה להתרועע איתה וגם כאלה שיודעים לבלות כמו שצריך, וגם אני אלמד מהם איזה דבר או שניים על הדרך. ולצאת עם תובנות מלילה של שיכרות... אני לא יכולה לחשוב על דרך מעולה מזאת לפתוח איתה שנה.

TREAT

צילום של טרי ריצ'רדסון + קלואי סביני + נשיקה לוהטת. באמת שלא צריך יותר שום דבר.