פלאשבק. חורף 1995 בטוקיו, ימים אפלים וקרים. אני הבחורה היחידה במועדון שלא אומרים לה כלום על זה שהיא נועלת מגפיים ולא נעלי עקב. אולי בגלל שאני כל כך חיוורת והשפתיים שלי סגולות. אני ממש מתחננת שלא יבחרו בי לצאת לקור כלבים להביא לקוחות. בפנים כל כך חם ונעים, אפילו עם מינימום בגדים. והמגפיים שלי, גבוהים עד מעל הברך, אני כל כך מבסוטה עליהם, ובעיקר מרוצה מעצמי על זה שרק לי כאלה ורק לי מותר. בחזרה לעתיד של חורף 2010/11, אני משערת שלכולן יהיה מותר, וסביר להניח שבאמת כולן ינעלו. עבר ועתיד הם דפים של אותו הספר.
ובכלל, העולם מתגעגע עכשיו לניינטיז.
השבמחקאשכרה, הגיעו מוקדם משחשבתי
השבמחקאחל'ה פלאשבאק! אני מקנאה...
השבמחק