טרנד-ספוטינג

פלאשבק. חורף 1995 בטוקיו, ימים אפלים וקרים. אני הבחורה היחידה במועדון שלא אומרים לה כלום על זה שהיא נועלת מגפיים ולא נעלי עקב. אולי בגלל שאני כל כך חיוורת והשפתיים שלי סגולות. אני ממש מתחננת שלא יבחרו בי לצאת לקור כלבים להביא לקוחות. בפנים כל כך חם ונעים, אפילו עם מינימום בגדים. והמגפיים שלי, גבוהים עד מעל הברך, אני כל כך מבסוטה עליהם, ובעיקר מרוצה מעצמי על זה שרק לי כאלה ורק לי מותר. בחזרה לעתיד של חורף 2010/11, אני משערת שלכולן יהיה מותר, וסביר להניח שבאמת כולן ינעלו. עבר ועתיד הם דפים של אותו הספר.

אבודים בטוקיו

כמה תובנות אופנתיות בקשר ליפנים: #1 יפן זו המדינה היחידה שבה להיות חמוד (kawaii), הרבה יותר שווה מלהיות יפה (kireii). זאת הסיבה לכך שהיפניות מתקשות להיפרד מהקול הדק והמאונפף שלהן, וחמור מכך, זאת גם הסיבה לכך שהן מעקמות בכוונה את הרגליים כמו ילדות קטנות (דוגמא בתמונה האחרונה). #2 להיות ב"סיסטם", כלומר לא לסטות במאום מהתלם זה אחד הערכים המקודשים ביותר, לכן במשך כל השבוע הם שומרים על פאסון עם חליפות ועניבות (like, like), אבל בסופי שבוע הם יתנו את הדה-בסט האינדיווידואלי שלהם ברחובות. #3 הם תמיד לוקחים את עצמם ברצינות תהומית בכל דבר שקשור לאופנה (בכל דבר בעצם), אין שום קצוות פרומים, אין שום "אני אזרוק על עצמי משהו, ויהיה בסדר". אלה יודעים לסגור פינות. #4 היפנים הם קינקים לגמרי, הם לא יאנסו אותך לעולם (אחוזי הפשיעה ביפן שואפים לאפס) אבל בהחלט יגנבו לך את התחתונים מחבל הכביסה.