הקרם דה לה קרם

היילייטס משבוע האופנה בניו-יורק, כל מה שחיבבתי סוו פאר:

דייאן פון-פורסטנברג בלוק בוהמייני, נונשלאנטי, דרמטי, ובכל זאת 'ניט אנד קלין'.

מי אני: אחת שהסתדרה על החיים שלה אבל לא במובן האנאלי של הביטוי, מישהי שהצליחה לקשור את הקצוות. אני גם מפוקסת וגם מסופקת וגם יכולה לאשפז את עצמי באיזו חופשה אקזוטית בכל יעד שאבחר, אני טיים.

באדגלי מישקה בלוק רך ונשי, אמא אדמה סטייל. לא אמא כזאת של עקרון הרצף, חלילה. יותר בכיוון של אמא שלא מעלה בדעתה להניק בכלל.

מי אני: אחת שלא עושה עניין מכלום, מישהי שנולדה עם גנים של אלילה. אני רגילה למבטי הערצה (שגורמים לי להסמיק מבושה), לא נלחמתי על שום דבר מימיי, ובאופן כללי אני מג'נגלת את החיים האלה גם עם יד קשורה מאחורי הגב.

טומי הילפיגר בלוק הגירלי-גירל, מתוק-מתוק, כמה שאני לא אהפוך אני לא אצליח למצוא מילה רעה להגיד עליו.

מי אני: משחקת טניס מגיל שש, רוכבת על סוסים (יש לנו חווה), בבצפר הייתי התלמידה הכי טובה, ובצבא קצינה. אני קצת צפונית וקצת מפונקת (אבל ממש טיפה). אני תמיד נקייה ומאורגנת, בחיים לא שותה וגם לא מעשנת. בטח ובטח שלא מאוננת.

מארק ג'ייקובס בלוק ימי הזוהר של הסבנטיז. אפשר להבין אותו.

מי אני: רואה רק סרטים בצרפתית, קוראת ספרות רוסית, מתמנגלת במסיבות שבחיים לא תשמעו עליהן. גרה בבית מאבן, מוצל וקריר, רחוק מהעיר הגדולה. דוברת חמש שפות אבל בקושי משמיעה מילה, בחיים לא מחייכת, לא מסתכלת לצדדים. אני הרבה מעל כל זה, והרבה הרבה מעליכם.

תקוות גדולות

"כבר די הרבה זמן שהאנשים חדלו להבין והם יכולים רק להתפלא"   (כל החיים לפניו, אמיל אז'אר)

השנה אני רוצה לאחל לכולנו שיפתחו שערי שמיים ושנהיה קצת פחות היידי מונטאג. שנעיף אחת ולתמיד את כל התוספות שיער והציפורניים המלאכותיות ואת הררי הסיליקון מכל מקום אפשרי בגוף. בחיי, לפעמים אני תוהה איזו אייקון עומדת לנגד עיניה של כל מי שנראית ככה, שגורמת לה לרצות להראות כמוה. מה מקורות ההשראה שלה, לאן היא רוצה להגיע? לא, אני רצינית, זה באמת מעניין אותי. ואם כבר, אז אני רוצה לאחל שנהיה קצת יותר ג'ניוארי ג'ונס. ואין צורך לפרט, עיניכן הרואות, לס איז מור.

ובקיצור, שנהיה לראש ולא לזנבנב. ושנפסיק להתפלא ונבין קצת יותר. שנה משובחת.

נייס

נחשו:

למי שייך הכלב שבתמונה? (התשובה במהופך)

מלכת הפאשניסטות ועמודי הכרומו גם/ מיישרת קו ויורדת אל העם/ פתאום גם לה יש בלוג כמו לכולם/ ANNADELLORUSSO.com/ תתחככו חופשי, עכשיו זה בחינם.

ותדע כל יום אחרון תחת השמש

קורין דיי הייתה הצלמת הראשונה שגרמה לי להתעכב עליה. ספר הצילומים שלה (Diary Corinne Day) היה הפצצה ברוטאלית למדי של רגעים חיים, אינטימיים ומצמררים לפרקים שלה ושל ה'גאנג' שלה שהיו אסופת ג'אנקים, אנשי שוליים, כאלה שאני לא בטוחה ששרדו בשביל להגיע ללוויה שלה השבוע. בצורה הכי לא מתנצלת שיש היא צילמה אותם עושים סמים, משחקים באקדחים, ובאופן כללי מתפלשים במיץ של הזבל של החיים, ליטראלי. כמויות הדם, הפציעות והזוהמה היו הדבר הכי אנטי-גלאם שאפשר לצפות ממישהי שהיא בכלל צלמת אופנה לתעד, ולא לבוז לו, למשל. באחד מהראיונות שנתנה אמרה כי צילום עבורה הוא להתקרב עד כמה שאפשר לחיים האמיתיים, "אני מצלמת את הרגעים האינטימיים ביותר בחיי אנשים, ולפעמים אינטימיות היא עצובה". זה היה הייחוד שלה, מה שהפך את הקול שלה לכזה שנשמע. כי בסופו של דבר, עם כל הכאב, החולי והזוועה, זו הייתה הדרך שלה להראות מה הם חיים. להתעקש שלמרות הסוף הנראה לעין, הלב עדיין פועם.

קורין דיי – 2010-1962