ותדע כל יום אחרון תחת השמש

קורין דיי הייתה הצלמת הראשונה שגרמה לי להתעכב עליה. ספר הצילומים שלה (Diary Corinne Day) היה הפצצה ברוטאלית למדי של רגעים חיים, אינטימיים ומצמררים לפרקים שלה ושל ה'גאנג' שלה שהיו אסופת ג'אנקים, אנשי שוליים, כאלה שאני לא בטוחה ששרדו בשביל להגיע ללוויה שלה השבוע. בצורה הכי לא מתנצלת שיש היא צילמה אותם עושים סמים, משחקים באקדחים, ובאופן כללי מתפלשים במיץ של הזבל של החיים, ליטראלי. כמויות הדם, הפציעות והזוהמה היו הדבר הכי אנטי-גלאם שאפשר לצפות ממישהי שהיא בכלל צלמת אופנה לתעד, ולא לבוז לו, למשל. באחד מהראיונות שנתנה אמרה כי צילום עבורה הוא להתקרב עד כמה שאפשר לחיים האמיתיים, "אני מצלמת את הרגעים האינטימיים ביותר בחיי אנשים, ולפעמים אינטימיות היא עצובה". זה היה הייחוד שלה, מה שהפך את הקול שלה לכזה שנשמע. כי בסופו של דבר, עם כל הכאב, החולי והזוועה, זו הייתה הדרך שלה להראות מה הם חיים. להתעקש שלמרות הסוף הנראה לעין, הלב עדיין פועם.

קורין דיי – 2010-1962

דרמה, דרמה

סתיו 2006,  פואטיקה

אביב 2004, "הם יורים גם בסוסים?" וכוריאוגרפיה לפנים

סתיו 2009,קשה להאמין אבל זה הטוטאל לוק הכי לביש בקולקציה

אביב 2010, פסיכודלי, חייזרי, מ-ו-ש-ל-ם!

נסיך (וחתיך)

אני יושבת לי וחושבת על השטויות הרגילות, אם לכתוב על פסים או על הדפסים, ואז הידיעה הזאת צונחת עלי. אלכסנדר מקווין מת. לא סתם מת, התאבד. טוב, צריך לעזוב הכל ולהתחיל מהתחלה. אני מתחילה לכתוב.. נולד ב-1969.. בלונדון.. ואז אני חושבת, פאק, מה אני אתחיל להלאות עם הביוגרפיה שלו? אין מצב. הפרטים היבשים, הקורות חיים, את מי זה מעניין עכשיו? מה שחשוב בעיני זה שלמרות שהוא מת בצורה מאוד עצובה, בחייו הוא דווקא ידע לעשות שמח. התצוגות שלו היו מאלה שתמיד זוכרים, תמיד אובר דה טופ, הכי לא קונבנציונליות, תמיד סביב איזה קונספט מוטרף לגמרי. הבחור ידע לעשות קרקס. אבל לא היית מצפה לפחות מזה ממי שתפר את המשפט "I am a cunt" לבטנת השרוול של החליפה שעשה לנסיך צ'ארלס. אשכרה, סיפור אמיתי. ועם כל הצער והאובדן, אפשר להתנחם במשהו? אולי רק בעובדה שהמוות כנראה הרג לו גם את הכאב. ושהוא בסדר עכשיו.

עד 120, הא?