גאולה

 

הזדמנות אחרונה

             

סתיו. זמן המתנה. ג'ינס קצר. הזדמנות אחרונה.

(חולצה: פוקס, ג'ינס: ליוויס, נעליים: אדידס/ דוגמנית: אוריין/ צילום: ענבל אביזמר)

ותדע כל יום אחרון תחת השמש

קורין דיי הייתה הצלמת הראשונה שגרמה לי להתעכב עליה. ספר הצילומים שלה (Diary Corinne Day) היה הפצצה ברוטאלית למדי של רגעים חיים, אינטימיים ומצמררים לפרקים שלה ושל ה'גאנג' שלה שהיו אסופת ג'אנקים, אנשי שוליים, כאלה שאני לא בטוחה ששרדו בשביל להגיע ללוויה שלה השבוע. בצורה הכי לא מתנצלת שיש היא צילמה אותם עושים סמים, משחקים באקדחים, ובאופן כללי מתפלשים במיץ של הזבל של החיים, ליטראלי. כמויות הדם, הפציעות והזוהמה היו הדבר הכי אנטי-גלאם שאפשר לצפות ממישהי שהיא בכלל צלמת אופנה לתעד, ולא לבוז לו, למשל. באחד מהראיונות שנתנה אמרה כי צילום עבורה הוא להתקרב עד כמה שאפשר לחיים האמיתיים, "אני מצלמת את הרגעים האינטימיים ביותר בחיי אנשים, ולפעמים אינטימיות היא עצובה". זה היה הייחוד שלה, מה שהפך את הקול שלה לכזה שנשמע. כי בסופו של דבר, עם כל הכאב, החולי והזוועה, זו הייתה הדרך שלה להראות מה הם חיים. להתעקש שלמרות הסוף הנראה לעין, הלב עדיין פועם.

קורין דיי – 2010-1962

NO ONE BELONGS HERE MORE THAN YOU

שמלה: אמריקן אפרל  נעליים: אדידס  דוגמנית: אוריין בן עזרא  צילום: ענבל אביזמר

זמן סיני

נטשה פולי וחבר ב"ווג" פאריז, אפריל 2010

דריה בקמפיין של "איזבל מראן"

שוב דריה, בהפקה של "ווג" פאריז, פברואר 2010

מודעת הקמפיין של "קנזו". מיישרים קו.

אז מסתמן שהלוקיישן הכי חם עכשיו זה חולות סיני. ומה שהולך עם זה הכי טוב מסתבר, זה הבוהו-שיק. באופן אישי, אני הכי בעד המראה ההיפי/ צועני/ בוהמייני שכולו צבעים והדפסים ושכבות ומרקמים, שמשנתו מדיפה ריח של חופש, מתירנות ונדודים. אני בעיקר מחבבת את הפרדוקס הגלום בצוענים ובילדי פרחים בעלי אג'נדה רוחנית, המסתובבים להם בעולם בין חופים ופסטיבלים ויכולים להראות ככה רק אם הם אוחזים גם באיזה אבא גשמי ומפרגן. את ה'אסנס' של הבוהו-שיק שנמצא כאן כבר איזה כמה שנים טובות (אני עדיין זוכרת את התצוגה של לואלה בארטלי בקיץ 2002 . רמה גבוהה), ניתן לראות בהפקות האחרונות ב"ווג" הצרפתי ובמודעות הקמפיינים של קיץ 2010. למרות שזה יפה מכדי להיקרא שאריות מחוממות, יש לי הרגשה שזו שירת הברבור שלו. כמו כל טרנד, לפני הסיום שלו, גם הוא נלקח אל הקצה. הפינאלה היא גירסת ה'הד טו טואו' שלו, המוצגת כמובן בסביבתו ה"טבעית", כדי שגם קשי התפיסה שבינינו יוכלו להפנים אותו סופסוף ולישר קו. כי אם כבר לסיים אז שיגמר בהקאה, העיקר שלא נוכל להביט אחורה בגעגועים. ועד שימאס… תבלו כמה שיותר (חופי סיני, או כל חוף אחר), תעטו את מיטב המחלצות (אבא עשיר או אבא עני), תהיו יפות וחופשיות. פיס אנד לאב.

roam if you want to

                           

                        

בגדים: +A   דוגמנית: אלה אבינערי   צילום: ענבל אביזמר

nude is good, baby. nude is good

שמלה: 500 ש"ח  קלאצ' מנומר: 250 ש"ח   דוגמנית: לירון גולד  צילום: ענבל אביזמר

SPRING LOADED

בגד-ים: 250 ש"ח  דוגמנית: לירון גולד  צילום: ענבל אביזמר

senseless acts of beauty

the sublime

סוזאנה עושה טרי ריצ'ארדסון. או להפך.

יש אנשים שאוהבים הגדרות. להכניס דברים לתוך מגירות. יצא לי לנהל כמה שיחות די מעניינות לגבי צילום אופנה ומה בדיוק הופך אותו לכזה, בניגוד למשל לצילום דוקומנטרי. ההגדרות הופכות עם השנים לפחות ופחות רלוונטיות מאחר ואמנות הצילום מכילה כ"כ הרבה דוגמאות לצילום שהוא גם וגם. ובכלל, אמנות היא עניין סובייקטיבי, הפרשנות היא בעיני המתבונן. ובכל זאת, לפעמים אנחנו אוהבים להקשות קושיות. נו, מגירות. שיהיה פה סדר. אני חושבת שבשביל שצילום יהפוך לצילום אופנה חייבת להתקיים בו תחושת נשגבות. הנשגב הוא לא תחושת היופי אלא תחושה שלא תלויה בטעם האסתטי שלנו. בנשגב יש משהו שהוא בלתי נתפס ולא נגיש, הוא מעל היומיומי. בנשגב יכולה להתקיים הבנה טוטאלית של המציאות אבל הדמיון מפליג הרבה הלאה ממנה. טרי ריצ'ארדסון. הצילום הזה. איי רסט מיי קייס.

SUMMER POP

בגדים: +A

דוגמנית: לירון גולד

צילום: ענבל אביזמר

COVER ME

ושוב, סטיבן מייזל לווג איטליה. הנחת עבודה: אין כאב ששינה לא יכולה להתגבר עליו.