גררררר…

 

 

(מלמעלה: לילי דונלדסון ל"הרפרז באזאר" בצילום של טרי ריצ'ארדסון, לא ידוע, "אל" מקסיקו ספטמר 2010, STREETFSN, קייט מוס ל-V magazine)

יום כיף

מה עוד לא נכתב על האמא ובת האלה, רק להגיד את השמות שלהן מרגיש כמו להתפלש בקלישאה. אבל מהתמונות שלהן אף פעם לא נמאס לי, ובטח שלא מצילום שלהן יחד. מבין הרויטפלדיות אני כמובן מעדיפה עשרות מונים את האמא שהיא שועלה אמיתית. איך אפשר שלא להעריץ בחורה בת יותר מחמישים שנראית ככה. שמה זין על הקמטים, לא רואה בוטוקס ממטר, תמיד גאה, תמיד מחייכת, תמיד רזה. כשאני תוהה ביני לביני איך היא עושה את הקסם הזה, אני חושבת ישר על איך החיים שלה נראים. מקרה קלאסי של תשובה בגוף השאלה.

צילום: altamira modelsoffduty.com

אורות גבוהים

חמישה דברים מענגים לצלוח איתם את השבוע*:

                             

                                       

                                       

קולקציית הרזורט 2011 של ג'ון פאטריק ל- Organic, חסודה אבל שובבה, סקסית אבל נינוחה, אולד סקול אבל עכשווית לאללה. ניראה גם כאילו הוא פיצח יפה את שיטת ה"איך להזדקן בחן".

                                       

ז'קט ג'ינס בגרסה הכהה-כהה שלו. עדיף ככה, אם תשאלו אותי. הנה (Hanne) בשבוע האופנה הפריזאי, בצילום של ונסה ג'אקמן.

                                                   

גיליון דצמבר-ינואר של ה"ווג" הצרפתי. על השער: דפני גרונוולד וטום פורד שגם מכהן כעורך-אורח באותו גיליון. עוד בגיליון: לורן האטון מדגמנת את בגדי פורד החדשים, צילומים של טרי ריצ'ארדסון בחווה של טום בניו מקסיקו, ודריה וורבוי, כדי לפנש כמו שצריך.

                                         

אילוסטרציה של שמיכת טלאים מבית היוצר של קלאס ארנפלו, בעבור מחלקת הגנים של מועצת העיר ברצלונה. את השמיכה תפרה  WAI LIN TSE שהיא בכלל צלמת, מסתבר, וגם מאוד מוכשרת. לא סובלת את המולטי טאלנטס האלה.

                                        

אין לי מושג מי צילם את התמונה וגם לא מי המצולמת. כל זה לא חשוב כל עוד הפנמתם: ז'קט ותיק - אובר סייז.

* בהנחה שאתן לא גרות במידל-איסט פינת "בחיים זה לא יגיע לחור הזה".

?are you going kookoo on me

                                   

                                           

 

                                  

                                 

                                    

                             

                  

                     

                                  

                         

חצאיות ארוכות, תיקי צד עם ידיות דקות, מטפחות ראש, סנדלים מעור, אפס מחשופים. צניעות היא הלב של היהדות.

                                 

BIG

                    

                                                                                                         צילום: דודי חסון

כשזה מגיע לאיקונות יופי, לנשים שתמיד היו שם נרדף למושג סטנדרטים גבוהים, זה תמיד יגמר בסופיה לורן, ברג'יט בארדו, מרילין מונרו או פארה פוסט. המשותף לכולן היה שילוב מנצח של עיניים גדולות, שפתיים גדולות  ושיער  גדול. מה זה גדול? בואו נגיד שהוא הסתדר על חיים משל עצמו.  נפח בהחלט הגדיר פה את כללי המשחק. שיער עבה, עשוי, גבוה, כי פנים ראויות צריך שיהיו ממוסגרות כהלכה. כל הזוהר ההוליוודי הזה טומן בחובו ריטואל  מעט ג'יפתי המערב שיער שמנוני, הרבה טאלק ומייבש שיער. אם את מהמסתייגות, זכרי תמיד: ככל שהשיער גבוה יותר, את יותר קרובה לאלוהים.

תקוות גדולות

"כבר די הרבה זמן שהאנשים חדלו להבין והם יכולים רק להתפלא"   (כל החיים לפניו, אמיל אז'אר)

השנה אני רוצה לאחל לכולנו שיפתחו שערי שמיים ושנהיה קצת פחות היידי מונטאג. שנעיף אחת ולתמיד את כל התוספות שיער והציפורניים המלאכותיות ואת הררי הסיליקון מכל מקום אפשרי בגוף. בחיי, לפעמים אני תוהה איזו אייקון עומדת לנגד עיניה של כל מי שנראית ככה, שגורמת לה לרצות להראות כמוה. מה מקורות ההשראה שלה, לאן היא רוצה להגיע? לא, אני רצינית, זה באמת מעניין אותי. ואם כבר, אז אני רוצה לאחל שנהיה קצת יותר ג'ניוארי ג'ונס. ואין צורך לפרט, עיניכן הרואות, לס איז מור.

ובקיצור, שנהיה לראש ולא לזנבנב. ושנפסיק להתפלא ונבין קצת יותר. שנה משובחת.

ותדע כל יום אחרון תחת השמש

קורין דיי הייתה הצלמת הראשונה שגרמה לי להתעכב עליה. ספר הצילומים שלה (Diary Corinne Day) היה הפצצה ברוטאלית למדי של רגעים חיים, אינטימיים ומצמררים לפרקים שלה ושל ה'גאנג' שלה שהיו אסופת ג'אנקים, אנשי שוליים, כאלה שאני לא בטוחה ששרדו בשביל להגיע ללוויה שלה השבוע. בצורה הכי לא מתנצלת שיש היא צילמה אותם עושים סמים, משחקים באקדחים, ובאופן כללי מתפלשים במיץ של הזבל של החיים, ליטראלי. כמויות הדם, הפציעות והזוהמה היו הדבר הכי אנטי-גלאם שאפשר לצפות ממישהי שהיא בכלל צלמת אופנה לתעד, ולא לבוז לו, למשל. באחד מהראיונות שנתנה אמרה כי צילום עבורה הוא להתקרב עד כמה שאפשר לחיים האמיתיים, "אני מצלמת את הרגעים האינטימיים ביותר בחיי אנשים, ולפעמים אינטימיות היא עצובה". זה היה הייחוד שלה, מה שהפך את הקול שלה לכזה שנשמע. כי בסופו של דבר, עם כל הכאב, החולי והזוועה, זו הייתה הדרך שלה להראות מה הם חיים. להתעקש שלמרות הסוף הנראה לעין, הלב עדיין פועם.

קורין דיי – 2010-1962

זרעי קיץ

מודעת הקמפיין האסקפיסטית הזאת של ה"קרוז קולקשין" מבית היוצר לואי וויטון, היא ההשראה שלי לשבוע הקרוב. יתכן שאני נתלית באילנות גבוהים, אבל. איזבלי פונטנה שאוחזת כל כך יפה בתיק הוויטון הזה (1170$, בקטנה), שהייתי בטוחה שהיא כבר סוס מת או משהו כזה, אחרי שתי לידות ושני נישואים, חוזרת לסיבוב נוסף. אז הנה, מסתבר שבסוף כולן מתאוששות.

SPORTY TO PERFECTION

אלכסנדר וואנג ונבחרת הפוטבול

vouge china

לאקוסט תמיד הכי ספורטי ספורט

שארלוט רונסון ומראה הרקדנית אוף-דיוטי

הרמס. להתעלף.

אני אוהבת את זה שטרנד מסוים נופל בול על עולם הדימויים ועל מקורות ההשראה שלי. ספורטאים תמיד היו בעיני זן נערץ  בזכות הרצינות והמשמעת העצמית שלהם, המזיעים את דרכם לצמרת ושומרים על גוף מהודק תוך כדי. אני חושבת שאופנה היא שילוב של איפה אנחנו מוצאים את עצמנו על הסקאלה, עם מה אנחנו מזדהים ומי אנחנו רוצים להיות. תרגום של השראה יכול להיות גאוני אם הוא לא נופל על אוזניים ערלות. האינטרפרטציה לעולם הספורט (שמורכב מאינספור תתי ז'אנרים כמו גולף וטניס וצלילה, ופוטבול ובלט) כפי שנצפתה במסלולי תצוגות הקיץ של 2010 מספרת לנו על נשיות לא מתאמצת, על מישהי שהיא קצת טום בוי (אילנה ברקוביץ', סליחה), מישהי שיכולה להרשות לעצמה להיות לואו קי כי יש לה את האקס-פאקטור הזה, היא פשוט קול. צוננת מטבעה. אם היית הנערה הכי יפה בשכבה עם הצמה המרושלת בצד, העור המושלם והסניקרס הלבנות, את בטח לא קוראת את זה. אבל בטוח מסכימה.