ואלוהים ברא את השמלה

אני נורא רוצה שהשנה יתנו פה קצת יותר את הדעת על שמלות הצינור ("צינוק" היא עוד מילה לא רעה לתאר אותן). הן מסוג השמלות שאף פעם לא ממש מתנחלות ברחוב הישראלי. אולי מי שלא לובשת אותן מרגישה שהיא יותר מדי "דופקת הופעה", שיהיה מסוכן לצאת ככה מהבית, שהיא תצטרך לעטות הבעה של רוטווילר עם כל התשומת לב שתקבל, שאין בכלל לאן לצאת איתה, היא פשוט טו מאצ'. אז אני רוצה רגע לסנגר על השמלה הזאת, ולהגיד שאני מאוד בעדה. היא מפסלת את הגוף, היא עושה צללית ארוכה וצרה (ממש לא סיבה לוותר על עקבים גבוהים), היא מחטבת והיא לוהטת בטירוף. השמלה הזאת מכונה בחיבה "body con" מלשון: body conscious, כלומר גוף המודע לעצמו, המכיר בערך עצמו. נכון, המקום הזה שאנחנו חיים בו יכול להיות פוריטני ושמרני למדי, בגד שהוא צמוד ישר מתקשר עם קונוטציות 'פרחיות' או עם גישה משולחת רסן. ואני אומרת, אדרבא, כולנו ממילא פה שכונה. אז בואו נעשה שיהיה קצת שמח. נהיה הדוניסטים עד הסוף. גם אם זה אומר למצוץ לנצח חסה.

SOME LIKE IT HOT

דולצ'ה וגבאנה אביב 2010

pandora.  רמה גבוהה

 

אמיליו פוצ'י אביב 2010

קלווין קליין אביב 2010

בלאמיין אביב 2010

BEBE, אי אפשר לטעות

"בעיצומו של החורף הבנתי לבסוף שיש בקירבי קיץ בלתי מנוצח" (אלבר קאמי)

אף פעם לא חיבבתי את החורף. פנים חיוורים, שכבות מסורבלות, גשם בחלון וחושך בחמש בערב מעולם לא היו כוס התה שלי.  מגיל צעיר הייתי מעריצה מושבעת של מראה ה"נערה בחופשה" שכלל שיזוף מלוטש, מחשופים גדולים, שמלות בלתי נשכחות, הרבה זהבים, ובא בילט אין עם הבעה חולמנית של קלולס ששום דבר לא באמת נוגע בה. אני ממש זוכרת שנים שבהן כבר מספטמבר הייתי בסוג של דיכאון קיומי שנמשך עד אחרי פסח. לא משנה שהחורף פה זה כמו קיץ אירופאי, שהכנרת מתייבשת, שאולי יורד פה גשם איזה יומיים בשנה. התקיעות הזאת כבר הפכה להיות אג'נדה. אבל יום אחד פתאום הבנתי. שיש בקירבי קיץ בלתי מנוצח. אז הפסקתי לוותר על שמלות קטנות וחיוכים גדולים. כאילו אין פה חורף. כאילו אין מחר. במקרה הכי גרוע, תמיד אפשר לעטוף אותם באיזה טרנץ' ולסגור עניין. ואז לפתוח…