איך את לא רואה שאת תקועה

שיט שיט שיט שיט. הכל חרא. שום דבר לא זז. תיקון, שום דבר שאני רוצה שיקרה, לא מתקרב לעברי. לעומת זאת, כל מה שאני בורחת ממנו, רודף אחרי. כלומר, הכיוון של התזוזה הוא ביחס הפוך לכיוון המבוקש, אני מרגישה שנתקעתי על כמה סצנות רצופות באיזה סרט וודי אלן סטייל.

למעלה: קלואי סביני במבט מזוגג על השער של ה'הארפרז באזאר' הרוסי, אפריל 2010. כי אם כבר יאוש, אז שיראה ככה.

High Hopes

מודעת פרסומת של KLING  צילום: Antonella Arismendi

אפשר לנסות לצלוח יום אחד מבלי שהשמיים יפלו עליך? אפשר שניה לקבל קצת הנחה? מה הבחורה בסך הכל רוצה? יום אחד שלא יעלה לה עשן מהמנוע של האוטו. יום אחד בלי איזה מכתב בירוקרטי שיוציא את החשק לנשום. שתי שניות בלי איזשהו עניין, בלי איזה סידור שאמור להביא אותה מנקודה א' לנקודה ב'. סטיה קטנה שלא תיגמר בבכיה לדורות. אפשר להעביר ככה איזה זמן סביר, בלי התרסקויות? אני רוצה להמר שכן. אני רוצה עכשיו רגע של שקט, על איזו מרפסת עם רצפה מעץ, אני רוצה רוח ואיזו מוזיקה שנשמעת מרחוק. אני רוצה רגע בלי שליטה, בלי דיבורים, בלי דמעות בגרון. אני רוצה מכנסונים קצרצרים. שניה לפני ההדממה, שניה לפני החופשה, אפשר להיות חזירים ולהאמין שבחזרה הכל יעלם כאילו מעולם לא היה? תהיו בטוחים.

SOME LIKE IT HOT

דולצ'ה וגבאנה אביב 2010

pandora.  רמה גבוהה

 

אמיליו פוצ'י אביב 2010

קלווין קליין אביב 2010

בלאמיין אביב 2010

BEBE, אי אפשר לטעות

"בעיצומו של החורף הבנתי לבסוף שיש בקירבי קיץ בלתי מנוצח" (אלבר קאמי)

אף פעם לא חיבבתי את החורף. פנים חיוורים, שכבות מסורבלות, גשם בחלון וחושך בחמש בערב מעולם לא היו כוס התה שלי.  מגיל צעיר הייתי מעריצה מושבעת של מראה ה"נערה בחופשה" שכלל שיזוף מלוטש, מחשופים גדולים, שמלות בלתי נשכחות, הרבה זהבים, ובא בילט אין עם הבעה חולמנית של קלולס ששום דבר לא באמת נוגע בה. אני ממש זוכרת שנים שבהן כבר מספטמבר הייתי בסוג של דיכאון קיומי שנמשך עד אחרי פסח. לא משנה שהחורף פה זה כמו קיץ אירופאי, שהכנרת מתייבשת, שאולי יורד פה גשם איזה יומיים בשנה. התקיעות הזאת כבר הפכה להיות אג'נדה. אבל יום אחד פתאום הבנתי. שיש בקירבי קיץ בלתי מנוצח. אז הפסקתי לוותר על שמלות קטנות וחיוכים גדולים. כאילו אין פה חורף. כאילו אין מחר. במקרה הכי גרוע, תמיד אפשר לעטוף אותם באיזה טרנץ' ולסגור עניין. ואז לפתוח…