מה שמדהים אותי בשיר אהבה הזה בכל פעם מחדש זה שהוא לא מכוון לבחורה, כמו שאפשר בטעות לחשוב אם מקשיבים לחלק הראשון שלו, אלא לארץ ישראל. יאיר קלינגר כתב אותו בשנות ה-70 כשגר בפאריז והיה אכול געגועים לארץ הזאת. זה די מדהים שאפשר בכלל לכתוב איזשהו טקסט על המדינה הזאת מבלי שישתחל אליו איזשהו מסר פוליטי או אג'נדה ציונית או מחאה. אפשר כנראה ליחס את זה לאופטימיות או לתמימות (יש שיגידו לטיפשות) הזאת של הסבנטיס, או לעובדה שהבחור כאמור היה רחוק מהבית. אני קרועה על השיר הזה כי ככה נשמע שיר אהבה. בלי משקעים, בלי השגות או תנאים, כשמסוגלים לזכור רק את הדברים הטובים. יותר מזה, ככה נשמעת תקווה. וברגע שאתה בוחר בתקווה, נראה שהכל אפשרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה