סוזאנה עושה טרי ריצ'ארדסון. או להפך.
יש אנשים שאוהבים הגדרות. להכניס דברים לתוך מגירות. יצא לי לנהל כמה שיחות די מעניינות לגבי צילום אופנה ומה בדיוק הופך אותו לכזה, בניגוד למשל לצילום דוקומנטרי. ההגדרות הופכות עם השנים לפחות ופחות רלוונטיות מאחר ואמנות הצילום מכילה כ"כ הרבה דוגמאות לצילום שהוא גם וגם. ובכלל, אמנות היא עניין סובייקטיבי, הפרשנות היא בעיני המתבונן. ובכל זאת, לפעמים אנחנו אוהבים להקשות קושיות. נו, מגירות. שיהיה פה סדר. אני חושבת שבשביל שצילום יהפוך לצילום אופנה חייבת להתקיים בו תחושת נשגבות. הנשגב הוא לא תחושת היופי אלא תחושה שלא תלויה בטעם האסתטי שלנו. בנשגב יש משהו שהוא בלתי נתפס ולא נגיש, הוא מעל היומיומי. בנשגב יכולה להתקיים הבנה טוטאלית של המציאות אבל הדמיון מפליג הרבה הלאה ממנה. טרי ריצ'ארדסון. הצילום הזה. איי רסט מיי קייס.
מילים נהדרות המתארות את היופי לכל סוגיו
השבמחקמעניינת ההשראה שלך
סיגלי