אבי לי ל-POP magazine, צילום של רולאנד דיק.
כולנו רודפים אחרי משהו. משהו שנמצא ממש מעבר לפינה, שנדמה כאילו הוא בהישג יד. אנחנו כל כך מתמסרים לזה עד שהמרדף מקבל חיים משל עצמו. אני רוצה שתהיו איתי ברגע בו היוצרות מתהפכים. הרגע בו אנחנו הופכים מרודפים לרדופים. רדופים על ידי הציפיות הלא אפשריות, על ידי הרצונות הלא מסופקים, על ידי משהו שהוא גדול מאיתנו, רחוק מאיתנו, משהו שאולי לא יהיה שייך לנו. לא עכשיו, לא ככה. אולי לעולם לא. המירוץ הזה שאנחנו כל כך משקיעים בו עד שהוא הופך לטבע שני, למשהו שנורא קל להצדיק אותו, נהיה לרגע מעייף, חסר תכלית. אני משתמשת במילה 'לרגע' כי ברור שאין סיכוי לעצור ליותר מזה. ההתעכבות תשאיר אותנו לא רלוונטים, מאחור. אנחנו מבינים את כללי המשחק. למעשה, אנחנו מכירים את המשחק כל כך טוב עד שאנחנו כבר מאוהבים בו. אלו המים שבהם אנחנו יודעים לשחות. אולי רצוי לפחות לא לנסות לשחות בהם פרפר.
(מישהי פה זקוקה לדרינק)
אי אפשר היה להימנע מהשיר הזה. תהנו.
ותמשיכו.
לגמרי צודקת!!!
השבמחקאני רצה פעמיים בשנה בבוחן בר-אור קילומטר אחד בכל פעם (חישוב זריז מסכם את זה ב- 2 ק"מ בשנה!!!)
וגם זה יותר מידי בשבילי...
אני בעד להפסיק לרוץ. ולנוח.
עינבי, נגעת בי.
השבמחק