שדות תעופה עושים לי את זה. שמיים כחולים, דיילות במדים, מחלקה ראשונה, שמפניות, מטוסים פרטיים וחופש התנועה הם רק חלק מסך האסוציאציות המזינות את הפנטזיה הקלישאתית (והילדותית, יש לומר) של כולנו. לעוף. אשכרה להמריא, תרתי משמע. על רעיון החופש המוחלט הזה, המסר שאתה ממש מסוגל לעשות את זה, נשענת תורת האסתטיקה של טרמינלים ברחבי העולם. החללים הגדולים המספרים על מרחבים, השמיים בחלונות הענקיים המצמצמים את המשקל הסגולי שלך, הפונקציונליות העיצובית המסמלת טכנולוגיה ברמה גבוהה והמדים האחידים והצנועים של הדיילות כאילו אומרים "אה, לעוף זה ממש בקטנה בשבילנו, בשביל זה אנחנו פה". החוויה האסתטית המניפולטיבית הזאת מיד משאירה בי את הרושם הראוי. אני לגמרי זורמת עם המסר. אני בידיים טובות, אני מפונקת, החיים שלי דבש, תיכף אני עפה. אם אני אעצור לרגע לחשוב על האבסורד הכרוך בהנפת אנשים חיים על ידי צינור מתכת חורק בין שמיים להמון המון אוקיינוס, סביר להניח שהחרדה תנצח אותי. תנצח את הפנטזיה. לא משהו שאני מעוניינת בו. חוץ מזה, זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה…
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
תמונות מדהימות!!!
השבמחקעינבי את הכי הטובים לטיס!
שדות תעופה עושים לי את זה.
השבמחקאבל יותר מכל את עושה את זה בגדול-אלופה אמיתית,שנונה ,יצרתית ויחודית,,,מקצועית אמיתית,,,,
שבת מבורכת,,,
:) סייחות
השבמחקכשהייתי בניו יורק, במלון שהו דיילות וצוות שלהם של קוריאן איירליינס, והמחזה היה מדהים.
השבמחקמכף רגל ועד ראש כולן היו מתוקתקות (כולל תסרוקות אחידות לכולן, שלי באופן אישי נורא מסובך לעשות!!!). חבל שבארץ לא מאמצים את הגישה הזאת.
התקתוק של הדיילות מעיד גם על שאר איכויות האחרות במהלך הטיסה.
לאל על עוד יש המון מה ללמוד (שלא לדבר על ארקיע וישראייר).
שרונה
מספיק להעיף מבט בסלוגן של אל-ז"ל. "הכי בבית בעולם" בכדי להבין את גודל האבסורד. אסטטיקה של ממלאי פקודות\עבודה זמנית\וצפיפות של עופות .(דרך אגב גם בד. קוריאה יש בעיות ביטחון).
השבמחקמחרבי מסיבות שכמוכם :)
השבמחק