מעלה מעלה

שדות תעופה עושים לי את זה. שמיים כחולים, דיילות במדים, מחלקה ראשונה, שמפניות, מטוסים פרטיים וחופש התנועה הם רק חלק מסך האסוציאציות המזינות את הפנטזיה הקלישאתית (והילדותית, יש לומר) של כולנו. לעוף. אשכרה להמריא, תרתי משמע. על רעיון החופש המוחלט הזה, המסר שאתה ממש מסוגל לעשות את זה, נשענת תורת האסתטיקה של טרמינלים ברחבי העולם. החללים הגדולים המספרים על מרחבים, השמיים בחלונות הענקיים המצמצמים את המשקל הסגולי שלך, הפונקציונליות העיצובית המסמלת טכנולוגיה ברמה גבוהה והמדים האחידים והצנועים של הדיילות כאילו אומרים "אה, לעוף זה ממש בקטנה בשבילנו, בשביל זה אנחנו פה". החוויה האסתטית המניפולטיבית הזאת מיד משאירה בי את הרושם הראוי. אני לגמרי זורמת עם המסר. אני בידיים טובות, אני מפונקת, החיים שלי דבש, תיכף אני עפה. אם אני אעצור לרגע לחשוב על האבסורד הכרוך בהנפת אנשים חיים על ידי צינור מתכת חורק בין שמיים להמון המון אוקיינוס, סביר להניח שהחרדה תנצח אותי. תנצח את הפנטזיה. לא משהו שאני מעוניינת בו. חוץ מזה, זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה…