Not Quite Snow White

טוב, העניין הוא כזה; בייבי ואני נוסעים למז'ב (Megeve) בפברואר. מז'ב היא עיירת נופש שנמצאת באלפים הצרפתים על הגבול עם ז'נבה. אנחנו הולכים לשהות שם בבית קיט של המשפחה (לא המשפחה שלי, למקרה שתהיתם). לפני שאתם חושבים להתחיל לקנא, אני אוסיף שהמעלות שם כבר עכשיו הן בסביבות המינוס 8, אני לא רוצה לחשוב מה הולך להיות שם בעוד חודשיים. חוץ מזה שאני לא עושה סקי וגם לא הוא. למעשה כל עניין השלג הזה ממש לא מגניב אותי, אפילו לא קצת. אז חשבתי, טוב, נשתה מלא יין אדום מול האח בבקתה הזאת מהעץ ונתמסטל מהבוקר, אחלה חופשה. אבל בייבי גם לא שותה. מה אני אמורה לעשות עם זה? אז נכנסתי קצת לאינטרנט, לפשפש ולראות מה זה המקום הזה, מה עושים שם חוץ מסקי, מה יש שם בכלל. מסתבר שזאת עיירת הסקי הסטייליסטית ביותר באירופה ושכל הסלבס מתחככים שם על בסיס קבוע, פלוס, העיירה הזאת מהממת ביופיה עם כל הרחובות הקטנים והציוריים שלה, ויש בה מלא בתי קפה מגניבים ומסעדות מעולות וגלריות ואפילו מוזיאון. אז עכשיו אני מבינה שאני צריכה להסתובב בקור כלבים הזה, במינוס מי יודע כמה מעלות, במקום הכי שיק שיש ואין לי מה ללבוש. ברור שאני מודאגת מאוד. אז כמו בכל סוגיה הרת גורל, אני מצליחה להעמיק למקומות ש"עובי הקורה" הוא ממש שיטחי לעומתם.  מסקנות להלן:

(משמאל, עם כיוון השעון: סריג-H&M, כובע-מנגו, מעיל-H&M, נעליים-זארה, תיק-טופשופ, מכנסיים-H&M, צללית-YSL, שימר-YSL, בושם-קלואה)

לאחר תחקיר ממצה, הקומבינציה שנרקחה היא לא יותר מהדיפולט שלי. אני לא משתגעת על חורף, בלשון המעטה, ואם כבר קור וצריך ללבוש מלא שכבות אז אני מעדיפה בגדים צמודים ובעלי קווי מתאר ברורים וגם גובה של עקבים, שחס וחלילה לא יתווספו לי שום 2 גרם שאני לא סוחבת עלי ממילא. כובעים הם גם לא כוס התה שלי אבל לא נראה כאילו יש לי איזו ברירה.

עדכון: הפוסט הזה נכתב לפני יומיים. ביומיים האלה הצלחתי להטריף את החבר שלי בעניין הנ"ל, שכאמור יתרחש רק בעוד חודשיים. ואז, ברגע של צלילות מחשבה ובהירות נפש, עלה לי רעיון להעתיק את החופשה מעיירת הנופש המסורתית והמושלגת – לפאריז. לא שמדובר פה על איזה חוף בהוואי, אבל פאריז. הכי בא לי בעולם. בייבי, שהוא הכי מושלם שקיים בכלל, מיד הסכים. וגם אמר שהוא לא מספר לי יותר כלום בחיים, על שום חופשה, עד יומיים לפני התאריך. רעיון גרוע. לא משנה, נוסעים לפאריז.

High Hopes

מודעת פרסומת של KLING  צילום: Antonella Arismendi

אפשר לנסות לצלוח יום אחד מבלי שהשמיים יפלו עליך? אפשר שניה לקבל קצת הנחה? מה הבחורה בסך הכל רוצה? יום אחד שלא יעלה לה עשן מהמנוע של האוטו. יום אחד בלי איזה מכתב בירוקרטי שיוציא את החשק לנשום. שתי שניות בלי איזשהו עניין, בלי איזה סידור שאמור להביא אותה מנקודה א' לנקודה ב'. סטיה קטנה שלא תיגמר בבכיה לדורות. אפשר להעביר ככה איזה זמן סביר, בלי התרסקויות? אני רוצה להמר שכן. אני רוצה עכשיו רגע של שקט, על איזו מרפסת עם רצפה מעץ, אני רוצה רוח ואיזו מוזיקה שנשמעת מרחוק. אני רוצה רגע בלי שליטה, בלי דיבורים, בלי דמעות בגרון. אני רוצה מכנסונים קצרצרים. שניה לפני ההדממה, שניה לפני החופשה, אפשר להיות חזירים ולהאמין שבחזרה הכל יעלם כאילו מעולם לא היה? תהיו בטוחים.

freedom, i won't let you down

כולם עכשיו בהכנות לחג ואני מול המחשב. כולם טורחים ומסדרים ומבשלים וקונים מתנות, ואני עם עצמי. כאילו כלום מזה לא נוגע לי. אני מוצאת את זה די מעניין שדווקא בחג שמקדש את ערך החופש יותר מכל האחרים, אנחנו כל כך מתאמצים להיות "בסדר". להיות נחמדים, לשאול אם צריך עזרה, לענות על שאלות, לעטות פסאדה "נורמאלית". למה לא עושים בחג הזה אאוטינג למי שאנחנו באמת? למה זה לא מספיק טוב? ממה אנחנו מפחדים? אנחנו מוקפים באיסורים ובמגבלות ובנורמות חברתיות שצריך לחבק. אנחנו צריכים להיות נשואים (לפחות פעם אחת), ולהביא ילדים, ולהניק אותם, ואנחנו צריכים עבודה טובה ולשלם מיסים, ולהיות נחמדים לבוס שלנו, ולהגיד שהיה לנו טעים ונעים, אנחנו צריכים להבין איפה אנחנו חיים ואיך העולם הזה עובד, להיות מלאי תובנות. אנחנו צריכים להתבגר ולחשוב עשר צעדים קדימה. אנחנו צריכים להצליח. כמה חופשיים אנחנו באמת? אבל זה עוד כלום. כמה אנחנו מרגישים חופשיים להרגיש? כמה חופשיים להגיד את זה? כמה אנחנו חופשיים להיות מי שאנחנו? ופה כנראה טמון העניין. זה החופש האמיתי. אם אתה רוצה להתעלות מעל איזשהן מגבלות, אתה צריך קודם כל להתגבר על אלו שהטלת על עצמך. על מה שחשבת שאסור לך להרגיש, על מה שחשבת שאסור לך לדבר עליו, על כל מה שגורם לך לאי נוחות ולמבוכה, כל מה שמשתק אותך. בסופו של יום, המלחמות הכי קשות שלך הן עם עצמך. חופש אמיתי זה לדעת מתי להלחם ומתי לעזוב את זה. חופש אמיתי זה להיות בסדר גמור עם מי שאתה. זה כרטיס הטיסה שלך. והוא בכיוון אחד.

חג חירות שמח!

צילום: ענבל אביזמר

summer love

לעניות דעתי, החורף הזה נמתח כבר לכדי ארבעה חודשים יותר מדי. אני מקווה שגם אתם בונים על קיץ בפרופיל גבוה, ואני לא יכולה לחשוב על דרך טובה יותר לחנוך אותו מאשר עם מגבעת הקש הזו שלגמרי הולכת להיות ה-SPF החדש שלי. קיץ. סוף סוף. אין כמו געגוע עם תאריך תפוגה.

אז הנה, כמו שהובטח, מגבעת הקש המעולה הזאת יכולה גם להיות שלכם. תחרות, זוכרים? צילומי רטרו נוסטלגיים. נוברים, סורקים, שולחים.

תדאגו לעצמכם.

כובע: +A    דוגמנית: סיון רום    צילום: ענבל אביזמר

מעלה מעלה

שדות תעופה עושים לי את זה. שמיים כחולים, דיילות במדים, מחלקה ראשונה, שמפניות, מטוסים פרטיים וחופש התנועה הם רק חלק מסך האסוציאציות המזינות את הפנטזיה הקלישאתית (והילדותית, יש לומר) של כולנו. לעוף. אשכרה להמריא, תרתי משמע. על רעיון החופש המוחלט הזה, המסר שאתה ממש מסוגל לעשות את זה, נשענת תורת האסתטיקה של טרמינלים ברחבי העולם. החללים הגדולים המספרים על מרחבים, השמיים בחלונות הענקיים המצמצמים את המשקל הסגולי שלך, הפונקציונליות העיצובית המסמלת טכנולוגיה ברמה גבוהה והמדים האחידים והצנועים של הדיילות כאילו אומרים "אה, לעוף זה ממש בקטנה בשבילנו, בשביל זה אנחנו פה". החוויה האסתטית המניפולטיבית הזאת מיד משאירה בי את הרושם הראוי. אני לגמרי זורמת עם המסר. אני בידיים טובות, אני מפונקת, החיים שלי דבש, תיכף אני עפה. אם אני אעצור לרגע לחשוב על האבסורד הכרוך בהנפת אנשים חיים על ידי צינור מתכת חורק בין שמיים להמון המון אוקיינוס, סביר להניח שהחרדה תנצח אותי. תנצח את הפנטזיה. לא משהו שאני מעוניינת בו. חוץ מזה, זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה…