זרעי קיץ

מודעת הקמפיין האסקפיסטית הזאת של ה"קרוז קולקשין" מבית היוצר לואי וויטון, היא ההשראה שלי לשבוע הקרוב. יתכן שאני נתלית באילנות גבוהים, אבל. איזבלי פונטנה שאוחזת כל כך יפה בתיק הוויטון הזה (1170$, בקטנה), שהייתי בטוחה שהיא כבר סוס מת או משהו כזה, אחרי שתי לידות ושני נישואים, חוזרת לסיבוב נוסף. אז הנה, מסתבר שבסוף כולן מתאוששות.

מעלה מעלה

שדות תעופה עושים לי את זה. שמיים כחולים, דיילות במדים, מחלקה ראשונה, שמפניות, מטוסים פרטיים וחופש התנועה הם רק חלק מסך האסוציאציות המזינות את הפנטזיה הקלישאתית (והילדותית, יש לומר) של כולנו. לעוף. אשכרה להמריא, תרתי משמע. על רעיון החופש המוחלט הזה, המסר שאתה ממש מסוגל לעשות את זה, נשענת תורת האסתטיקה של טרמינלים ברחבי העולם. החללים הגדולים המספרים על מרחבים, השמיים בחלונות הענקיים המצמצמים את המשקל הסגולי שלך, הפונקציונליות העיצובית המסמלת טכנולוגיה ברמה גבוהה והמדים האחידים והצנועים של הדיילות כאילו אומרים "אה, לעוף זה ממש בקטנה בשבילנו, בשביל זה אנחנו פה". החוויה האסתטית המניפולטיבית הזאת מיד משאירה בי את הרושם הראוי. אני לגמרי זורמת עם המסר. אני בידיים טובות, אני מפונקת, החיים שלי דבש, תיכף אני עפה. אם אני אעצור לרגע לחשוב על האבסורד הכרוך בהנפת אנשים חיים על ידי צינור מתכת חורק בין שמיים להמון המון אוקיינוס, סביר להניח שהחרדה תנצח אותי. תנצח את הפנטזיה. לא משהו שאני מעוניינת בו. חוץ מזה, זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה…

מציאות נושכת

לילי קול בצילום של אשף הפנטזיה, טים ווקר.

אני חושבת שלכולם יצא לחיות עם הפנטזיה להיות מישהו אחר. איזושהי משאלה כמוסה בנוגע למי שרצינו להיות. אני בפורים תמיד הייתי מתחפשת לטניסאית/ מתעמלת/ אצנית מזרח אירופאית, אבל זו רק דוגמא. בפורים אנחנו קצת קיצוניים. מה שיותר מעניין לדבר עליו הוא על המשהו הזה, הדפיקות הזאת שאנחנו חושבים שבגללה אנחנו לעולם לא נהיה הדמות ה"מושלמת" הזאת. אנחנו לא מספיק רציניים/ אחראיים/ חכמים או בעלי ביטחון עצמי. איש איש ושריטתו. אפשר לראות הוכחות לד.נ.א המקולקל הזה לאורך ההיסטוריה האישית שלנו. בכל פעם שאנחנו מפשלים אנחנו נאלצים לאשש את מה שאנחנו ממילא יודעים, שהתכונה הנוראית הזאת שאנחנו כ"כ שונאים בעצמנו לא הולכת להיעלם. אנחנו נידונו להיות מי שאנחנו לעולמים. אבל אם אנחנו ברי מזל אז יום אחד האסימון נופל. אנחנו מבינים פתאום שהפאק הזה, הדפיקות הזאת שבעוכרינו, היא זו שגם הופכת אותנו לוואן אוף א קיינד, ללא ברי תחליף. מתברר שהתכונה הרקובה הזאת היא הדבר הכי יפה בנו (אולי זה בסדר לא להיות בדיוק מושלם. אם כולם היו מושלמים היה פה די מייאש. ומשעמם בטירוף). התשובה הנכונה היא בעצם שאלה; אם אני אהיה כמוהו, מי לעזאזל יהיה כמוני? אז פורים כבר פה והדבר הנכון לעשות הוא לעוף עם הפנטזיות. להיות מי שהכי נרצה להיות ואפילו יותר. בשאר הזמן, נהיה כמונו. יהיה גיזעי.

(יצאה רשימה די סחית. לא יודעת מה לעשות עם זה)