you are my high #3

בכל פעם שאני מסתכלת בתמונה הזאת, אני קצת רוצה לסגור את הדלת על החיים שלי ולעבור לגור בה במקום.

(אין לי מושג מאיזה טמבלר היא נשלפה. אולי ב-2011 אני אהיה יותר מסודרת).

מניות

                                        

שרה דוכס היא הסוכנת של קייט מוס. אישה ברת מזל. בתכנית הרדיו בה התראיינה לאחרונה, סיפרה כי שערוריית הקוקאין בה הייתה מעורבת קייט ("מעורבת" בסגנון השחקנית הראשית), לא רק שלא פגעה בהכנסותיה כדוגמנית, אלא אף הכפילה אותן. מ-2 מיליון פאונד ל-4 מיליון לשנה, אם להיות קטנוניים.  ב-2005 כאמור, נמרחו תמונותיה של מי שזכתה לכינוי "קוקאין קייט" על  שער כל טבלואיד אפשרי, כשהיא עוסקת בחינניות במלאכת הסחיבה. החוזים השמנים עם שאנל, ברברי ו-H&M בוטלו וסכנת איבוד החזקה על ביתה ריחפה מעל ראשה, אבל כשאת קייט מוס ויש לך את האקס פאקטור הזה שמאפשר לך לאסוף את כל החתיכות של הפאזל ולברוא את עצמך מחדש, עוף החול זה תיאור שקטן עלייך. הניצחונות הגדולים ביותר הם הנצחונות שלנו על עצמנו. וקייטי, הו קייט.. את עצמה היא עוד לא ניצחה, אבל את השיטה היא מעולם לא ראתה ממטר.

                                                      

דוגמנית-על, פסים לבנים, ריקוד על עמוד. תהיו עם זה רגע.

the sublime

סוזאנה עושה טרי ריצ'ארדסון. או להפך.

יש אנשים שאוהבים הגדרות. להכניס דברים לתוך מגירות. יצא לי לנהל כמה שיחות די מעניינות לגבי צילום אופנה ומה בדיוק הופך אותו לכזה, בניגוד למשל לצילום דוקומנטרי. ההגדרות הופכות עם השנים לפחות ופחות רלוונטיות מאחר ואמנות הצילום מכילה כ"כ הרבה דוגמאות לצילום שהוא גם וגם. ובכלל, אמנות היא עניין סובייקטיבי, הפרשנות היא בעיני המתבונן. ובכל זאת, לפעמים אנחנו אוהבים להקשות קושיות. נו, מגירות. שיהיה פה סדר. אני חושבת שבשביל שצילום יהפוך לצילום אופנה חייבת להתקיים בו תחושת נשגבות. הנשגב הוא לא תחושת היופי אלא תחושה שלא תלויה בטעם האסתטי שלנו. בנשגב יש משהו שהוא בלתי נתפס ולא נגיש, הוא מעל היומיומי. בנשגב יכולה להתקיים הבנה טוטאלית של המציאות אבל הדמיון מפליג הרבה הלאה ממנה. טרי ריצ'ארדסון. הצילום הזה. איי רסט מיי קייס.