יום כיף

מה עוד לא נכתב על האמא ובת האלה, רק להגיד את השמות שלהן מרגיש כמו להתפלש בקלישאה. אבל מהתמונות שלהן אף פעם לא נמאס לי, ובטח שלא מצילום שלהן יחד. מבין הרויטפלדיות אני כמובן מעדיפה עשרות מונים את האמא שהיא שועלה אמיתית. איך אפשר שלא להעריץ בחורה בת יותר מחמישים שנראית ככה. שמה זין על הקמטים, לא רואה בוטוקס ממטר, תמיד גאה, תמיד מחייכת, תמיד רזה. כשאני תוהה ביני לביני איך היא עושה את הקסם הזה, אני חושבת ישר על איך החיים שלה נראים. מקרה קלאסי של תשובה בגוף השאלה.

צילום: altamira modelsoffduty.com

you are my high #2

החגורות המלופפות האלה, זה קטע מעולה. ממש קשור אותי, אהוב אותי. שבוע האופנה בפאריז JAK & JIL BLOG.

?are you going kookoo on me

                                   

                                           

 

                                  

                                 

                                    

                             

                  

                     

                                  

                         

חצאיות ארוכות, תיקי צד עם ידיות דקות, מטפחות ראש, סנדלים מעור, אפס מחשופים. צניעות היא הלב של היהדות.

                                 

STRIPES STRIKE

 

Whitney VS Olivia

ביום ראשון, לפני שבועיים, נורתה יריית הפתיחה לסדרה שבאותו רגע הפכה לדבר שאני הכי מכורה לו בטלויזיה בימים אלו. The City, הספין-אוף של הריאליטי The Hills, היא אחת מהסדרות שאני תמיד מתחילה לראות בגלל הבגדים ואז נשאבת לעלילות המשמימות שלהן, שהמילה 'כלום' לא מתחילה בכלל לתאר אותן. ברור שכשאני אומרת 'משמימות' ו'כלום' זאת מישהי אחרת שמדברת מגרוני, כי מה שאני באמת מרגישה הוא בדיוק ההיפך. היא מאוד מעניינת אותי. לא במובן של מה שקרה שם (האמת שלא קורה שם כלום. באלוהים, החיים שלי יותר מעניינים) אלא במובן של מי למשל מהממת יותר, וויטני או אוליביה. כי אוליביה היא הרבה יותר יפה נגיד, אבל לוויטני יש את האופי הכי מדהים שיכול בכלל להיות לבחורה. ומי מתלבשת יותר טוב, כי למרות שאין ביניהן כאלו הבדלים מהותיים, וויטני היא קצת יותר ל.א. ואוליביה היא הכי אפר איסט סייד. הסדרה הזאת מרתקת אותי עד כדי כך שאני אפילו לא אחשוב להוריד את הפרקים מהאינטרנט לפני הזמן. אני רוצה שההנאה תימשך ככל שניתן, לא משנה שאני אשכרה מרגישה שאני מזדקנת תוך כדי צפייה. ככה היה גם עם גוסיפ גירל, ככה עם The Hills, ככה בכל פעם שסדרה מתחילה. וצר עולמי כעולם נמלה.

הנה הבנות אוף-דיוטי:

וויטני

אוליביה

במחשבה שניה, אין אצל אלה 'אוף דיוטי'. PR זה לא דבר שנגמר.

THE MAIN MAN

 

אני לא כל כך יודעת איך לתקוף את הנושא שאני רוצה לדבר עליו, אבל אני אבהיר קודם שאני יודעת שאסור לצפות לשום דבר בחיים, בטח שלא מגברים ובטח לא כשמדברים על בגדים. ציפייה היא מתכון לאכזבה. ובכל זאת.. כשאתה לא מצפה מאף אחד לכלום, איפה זה משאיר אותך? אדיש, מנותק רגשית ונעדר תקווה. אני מוכנה לחיות בלי הרבה דברים אבל בלי תקווה, מה החיים האלה שווים בכלל? הדיאלוג הפנימי הזה היה יכול להיחסך ממני אם כולם פשוט היו מתלבשים כמו שצריך. וזה לא להאמין כמה זה פשוט להיראות טוב, ממש טוב. אם הם רק היו יודעים. אתה לא צריך להיות יפה וגם לא חתיך הורס ולא איזה סייח-על, אתה צריך רק להתלבש סבבה. וזהו. לא דולצ'ה וגבאנה ושום מותגים, ולא צריך להיות סופר גנדרן או מלוקק, וגם לא הומו. אפשר לתת אינספור דוגמאות לאיך כן ולמה לא אבל יש לכולנו בטח עוד מה לעשות היום. הדבר הכי אלמנטרי וחשוב שכולם צריכים להפנים (גברים ונשים), ויפה שעה אחת קודם, זה ללבוש בדיוק את המידה המתאימה להם. לא צמוד מדי ולא ענק, המידה המדויקת. בכלל, דיוק מאוד חשוב פה, שלא יהיה יותר מדי משום דבר. נורמלי, רגיל, פשוט ובלי לפשל בקטנות. שיהיה גימור. מסתובבים פה גברים שמעידים על עצמם שלא אכפת להם איך הם ניראים (שקר כלשהו), אני לגמרי לא קונה את זה. אם אתה לא עושה את זה בשבילך, תעשה בשביל הבחורה. או סתם בשביל הנוף.

או שתגדל שפם.

צילומים: Backyard Bill, The Sartorialist, STYLECLICKER

אבודים בטוקיו

כמה תובנות אופנתיות בקשר ליפנים: #1 יפן זו המדינה היחידה שבה להיות חמוד (kawaii), הרבה יותר שווה מלהיות יפה (kireii). זאת הסיבה לכך שהיפניות מתקשות להיפרד מהקול הדק והמאונפף שלהן, וחמור מכך, זאת גם הסיבה לכך שהן מעקמות בכוונה את הרגליים כמו ילדות קטנות (דוגמא בתמונה האחרונה). #2 להיות ב"סיסטם", כלומר לא לסטות במאום מהתלם זה אחד הערכים המקודשים ביותר, לכן במשך כל השבוע הם שומרים על פאסון עם חליפות ועניבות (like, like), אבל בסופי שבוע הם יתנו את הדה-בסט האינדיווידואלי שלהם ברחובות. #3 הם תמיד לוקחים את עצמם ברצינות תהומית בכל דבר שקשור לאופנה (בכל דבר בעצם), אין שום קצוות פרומים, אין שום "אני אזרוק על עצמי משהו, ויהיה בסדר". אלה יודעים לסגור פינות. #4 היפנים הם קינקים לגמרי, הם לא יאנסו אותך לעולם (אחוזי הפשיעה ביפן שואפים לאפס) אבל בהחלט יגנבו לך את התחתונים מחבל הכביסה.

שם קוד: נונשלאנט

נטשה עושה את Balmain

וארין את Isabel Marant

ניו יורק. מתוך הבלוג של המגזין ELLE

כנ"ל

הבחורה שראוי שליד הערך "נונשלאנט" בויקיפדיה ירשם שמה, והמיין מן שלה שגם נראה לא רע

ודורית בר אור.

לא עשוי מדי, לא מקושקש, קליל, לא מתאמץ. נונשלאנט-שיק. מודה, מושג חמקמק. ממסלולי התצוגות בניו יורק או בפאריז אי אפשר ממש לקחת דוגמא, אני מתארת לעצמי שרוב המעצבים שהוגים סיפור מגובש סביב הקולקציה שלהם ומביאים באיזה קתארזיס את הקונספט לקצה, הדבר האחרון שיהיו מוכנים שיחשבו על האמנות שלהם זה שהיא נגישה לכל אחת. את הכיוון אפשר אולי למצוא ברחובות הערים (דוגמאות מצוינות מופיעות לפעמים בבלוגים המוכרים The Sartorialist, Face Hunter, JAK & JIL), ואפשר להקיש מזה את המתבקש; הלוק הזה נברא שם, ויכול להתקיים רק שם. במציאות. אני מתפללת שהמציאות תזמן לנו הרבה מראות כאלה. עם קצת רישול. עם נעליים שטוחות. עם הרבה שכבות. כאלה שלא מפחדים ללבוש 'אוברסייז' וחולצות גדולות בתפקיד שמלות. להגיש הופעה שלא סובלת ממאמץ, שהיא laid-back, שתיראה כאילו שלא אכפת לך ואתה לא ממהר לשום מקום והכל אצלך תמיד דבש. אחח, מסתבר שצריך כישרון אמיתי בשביל שלא יראו עליך באיזו מוטיבציה זזו לך הגלגלים במוח כשעמדת בבוקר מול הארון.

והנה עוד בחור לוהט אחד שנתן למושג הזה אינפוט משל עצמו.