THE BOYFRIEND CYNDROME

1. ליפ-קונדישינר; מאק 2. חולצה גברית; טופשופ 3. עגילים; קסטרו 4. לאק; אסי 5. תיק; מנגו 6. סנדלים; גולף 7. מוקסינים; מנגו 8. בושם; 'אלור'-שאנל 9. חגורה; מנגו

שנים ניסו למכור לנו בסצנות קולנועיות של 'הבוקר שאחרי' את החולצה הגברית כאופציה מפתה. האימג' של הבחורה עם הפנים היפות והשיער הסתור, המתהלכת לה יחפה בדירת החבר/ הדייט/ הקז'ואל סקס שלה, כשרק החולצה שלו מרפרפת על גופה. בין אם היה מדובר בחולצת כפתורים לבנה או משובצת ובין אם זו הייתה חולצת נבחרת הפוטבול שלו מהתיכון, המסר עבר: רגליים ערומות וחולצת אובר-סייז מעליהן זה סקסי אש. היום כשכבר ברור שמתהלכים בינינו בחורים שהם, איך להגיד, לא בול מאה אחוז, אף אחת כבר לא צריכה להרגיש רע על גזרת הבוייפרנד הלא מאוישת. הפתרון נמצא, ת'נק גוד, על הקולבים בחנויות. בתור מישהי שחולה על הקיץ, אני חייבת להודות שזה די שואתי מה שקורה בחוץ בימים האחרונים, עם כל ההבילות הזאת והמאתיים אחוזי לחות, ולא לכל אחת מתחשק להסתובב כל היום עם גופיות וכפכפים כאילו הייתה בחופש גדול שבין יא' ל-יב'. השמלה/חולצה הזו היא אחת הדרכים להתעלות מעל כל זה. על חיבתי הגדולה לנונשלאנט-שיק, כבר כתבתי בעבר. לא עשוי מדי וגם לא זרוק מדי, קלאסי, אוורירי ועצל. בדיוק, בדיוק כמו שקיץ צריך להיות.

קיץ אירופאי. אפשר להמשיך לחלום.

ונסה הדג'נס.  רק למי שיש מספיק אורח רוח להתעלם ממטרידים בדרך.

עונג צרוף.

קארין רויטפלד. למי שזקוקה לתו תקן.

שערך הארוך נערה

מכל התצוגות של אביב-קיץ 2010 אהבתי הכי את שבוע האופנה בניו יורק. ומכל התצוגות של שבוע האופנה בניו יורק הכי נגנבתי על זאת של אלכסנדר וונג. ובתצוגה הזאת המדוברת, שהייתה באמת מדהימה עם כל הקונספט הזה של נבחרת הספורט של הקולג' האמריקאי, הדבר שהכי הכי נצרב לי בזכרון היה השיער של הבנות. ארוך ארוך וקלוע לצמה מרושלת שמונחת לה בצד בשיא הנונשלאנט. איך לא חשבו על זה קודם. זה כבר לא סתם קול, זה צונן ברמות שאין לתאר.

שם קוד: נונשלאנט

נטשה עושה את Balmain

וארין את Isabel Marant

ניו יורק. מתוך הבלוג של המגזין ELLE

כנ"ל

הבחורה שראוי שליד הערך "נונשלאנט" בויקיפדיה ירשם שמה, והמיין מן שלה שגם נראה לא רע

ודורית בר אור.

לא עשוי מדי, לא מקושקש, קליל, לא מתאמץ. נונשלאנט-שיק. מודה, מושג חמקמק. ממסלולי התצוגות בניו יורק או בפאריז אי אפשר ממש לקחת דוגמא, אני מתארת לעצמי שרוב המעצבים שהוגים סיפור מגובש סביב הקולקציה שלהם ומביאים באיזה קתארזיס את הקונספט לקצה, הדבר האחרון שיהיו מוכנים שיחשבו על האמנות שלהם זה שהיא נגישה לכל אחת. את הכיוון אפשר אולי למצוא ברחובות הערים (דוגמאות מצוינות מופיעות לפעמים בבלוגים המוכרים The Sartorialist, Face Hunter, JAK & JIL), ואפשר להקיש מזה את המתבקש; הלוק הזה נברא שם, ויכול להתקיים רק שם. במציאות. אני מתפללת שהמציאות תזמן לנו הרבה מראות כאלה. עם קצת רישול. עם נעליים שטוחות. עם הרבה שכבות. כאלה שלא מפחדים ללבוש 'אוברסייז' וחולצות גדולות בתפקיד שמלות. להגיש הופעה שלא סובלת ממאמץ, שהיא laid-back, שתיראה כאילו שלא אכפת לך ואתה לא ממהר לשום מקום והכל אצלך תמיד דבש. אחח, מסתבר שצריך כישרון אמיתי בשביל שלא יראו עליך באיזו מוטיבציה זזו לך הגלגלים במוח כשעמדת בבוקר מול הארון.

והנה עוד בחור לוהט אחד שנתן למושג הזה אינפוט משל עצמו.