כולם עכשיו בהכנות לחג ואני מול המחשב. כולם טורחים ומסדרים ומבשלים וקונים מתנות, ואני עם עצמי. כאילו כלום מזה לא נוגע לי. אני מוצאת את זה די מעניין שדווקא בחג שמקדש את ערך החופש יותר מכל האחרים, אנחנו כל כך מתאמצים להיות "בסדר". להיות נחמדים, לשאול אם צריך עזרה, לענות על שאלות, לעטות פסאדה "נורמאלית". למה לא עושים בחג הזה אאוטינג למי שאנחנו באמת? למה זה לא מספיק טוב? ממה אנחנו מפחדים? אנחנו מוקפים באיסורים ובמגבלות ובנורמות חברתיות שצריך לחבק. אנחנו צריכים להיות נשואים (לפחות פעם אחת), ולהביא ילדים, ולהניק אותם, ואנחנו צריכים עבודה טובה ולשלם מיסים, ולהיות נחמדים לבוס שלנו, ולהגיד שהיה לנו טעים ונעים, אנחנו צריכים להבין איפה אנחנו חיים ואיך העולם הזה עובד, להיות מלאי תובנות. אנחנו צריכים להתבגר ולחשוב עשר צעדים קדימה. אנחנו צריכים להצליח. כמה חופשיים אנחנו באמת? אבל זה עוד כלום. כמה אנחנו מרגישים חופשיים להרגיש? כמה חופשיים להגיד את זה? כמה אנחנו חופשיים להיות מי שאנחנו? ופה כנראה טמון העניין. זה החופש האמיתי. אם אתה רוצה להתעלות מעל איזשהן מגבלות, אתה צריך קודם כל להתגבר על אלו שהטלת על עצמך. על מה שחשבת שאסור לך להרגיש, על מה שחשבת שאסור לך לדבר עליו, על כל מה שגורם לך לאי נוחות ולמבוכה, כל מה שמשתק אותך. בסופו של יום, המלחמות הכי קשות שלך הן עם עצמך. חופש אמיתי זה לדעת מתי להלחם ומתי לעזוב את זה. חופש אמיתי זה להיות בסדר גמור עם מי שאתה. זה כרטיס הטיסה שלך. והוא בכיוון אחד.
חג חירות שמח!
צילום: ענבל אביזמר
