ניסים

                         

                         

חנוכה הוא כאילו חג של ניסים. אני משום מה זוכרת רק זוועות מהחג הזה, אוטובוסים מתפוצצים, הרוגים, ועכשיו השריפה הזאת. אני מרגישה שזאת קצת חזירות לבקש ניסים בזמן שאנשים נשרפים חיים, בואו נסתפק בזה שיהיה נחמד אם השמיים לא יפלו עלינו עד מחר בבוקר. אפיקורוס כבר עלה על זה: מי שאינו מסתפק במה שמספיק, לא יספיק לו שום דבר.

צילומים: Maia Flore

אורות גבוהים

חמישה דברים מענגים לצלוח איתם את השבוע*:

                             

                                       

                                       

קולקציית הרזורט 2011 של ג'ון פאטריק ל- Organic, חסודה אבל שובבה, סקסית אבל נינוחה, אולד סקול אבל עכשווית לאללה. ניראה גם כאילו הוא פיצח יפה את שיטת ה"איך להזדקן בחן".

                                       

ז'קט ג'ינס בגרסה הכהה-כהה שלו. עדיף ככה, אם תשאלו אותי. הנה (Hanne) בשבוע האופנה הפריזאי, בצילום של ונסה ג'אקמן.

                                                   

גיליון דצמבר-ינואר של ה"ווג" הצרפתי. על השער: דפני גרונוולד וטום פורד שגם מכהן כעורך-אורח באותו גיליון. עוד בגיליון: לורן האטון מדגמנת את בגדי פורד החדשים, צילומים של טרי ריצ'ארדסון בחווה של טום בניו מקסיקו, ודריה וורבוי, כדי לפנש כמו שצריך.

                                         

אילוסטרציה של שמיכת טלאים מבית היוצר של קלאס ארנפלו, בעבור מחלקת הגנים של מועצת העיר ברצלונה. את השמיכה תפרה  WAI LIN TSE שהיא בכלל צלמת, מסתבר, וגם מאוד מוכשרת. לא סובלת את המולטי טאלנטס האלה.

                                        

אין לי מושג מי צילם את התמונה וגם לא מי המצולמת. כל זה לא חשוב כל עוד הפנמתם: ז'קט ותיק - אובר סייז.

* בהנחה שאתן לא גרות במידל-איסט פינת "בחיים זה לא יגיע לחור הזה".

?should i just keep chasing pavements

אבי לי ל-POP magazine, צילום של רולאנד דיק.

כולנו רודפים אחרי משהו. משהו שנמצא ממש מעבר לפינה, שנדמה כאילו הוא בהישג יד. אנחנו כל כך מתמסרים לזה עד שהמרדף מקבל חיים משל עצמו. אני רוצה שתהיו איתי ברגע בו היוצרות מתהפכים. הרגע בו אנחנו הופכים מרודפים לרדופים. רדופים על ידי הציפיות הלא אפשריות, על ידי הרצונות הלא מסופקים, על ידי משהו שהוא גדול מאיתנו, רחוק מאיתנו, משהו שאולי לא יהיה שייך לנו. לא עכשיו, לא ככה. אולי לעולם לא. המירוץ הזה שאנחנו כל כך משקיעים בו עד שהוא הופך לטבע שני, למשהו שנורא קל להצדיק אותו, נהיה לרגע מעייף, חסר תכלית. אני משתמשת במילה 'לרגע' כי ברור שאין סיכוי לעצור ליותר מזה. ההתעכבות תשאיר אותנו לא רלוונטים, מאחור. אנחנו מבינים את כללי המשחק. למעשה, אנחנו מכירים את המשחק כל כך טוב עד שאנחנו כבר מאוהבים בו. אלו המים שבהם אנחנו יודעים לשחות. אולי רצוי לפחות לא לנסות לשחות בהם פרפר.

 (מישהי פה זקוקה לדרינק)

אי אפשר היה להימנע מהשיר הזה. תהנו.

ותמשיכו.