i know what you did last summer

(אין לי מושג למי לתת קרדיט על שתי המופלאות האלו. סליחה)

הקיץ תיכף נגמר. קצת קשה להאמין שבעוד פחות מחודש הוא יתעלף פה באפיסת כוחות, כמונו. בכל שנה, כבר באביב, יש לי תקוות גדולות לגביו. אני רואה מרחבים ומים צלולים ובגד-ים, אני רואה אנשים מחייכים, אני רואה את עצמי מחייכת. אני מריחה חופש. אני תמיד אומרת לעצמי שהקיץ הזה הולך להיות הקיץ של החיים שלי. ואז הוא גוסס לאיטו, הרבה לפני שהוא מת לגמרי, והמוח שלי עיסה דביקה של זיכרונות מנומנמים, מחשבות פזורות ולאות מוזרה. כמו ביום האחרון של הטיול בחו"ל, כמו ביום האחרון של המועדון קיץ, כמו בכל הסופים. אני זוכרת שהתחלתי טוב, אני יודעת שקרו מלא דברים, אני משוכנעת שהיו עניינים אבל שואלת את עצמי בכל פעם מחדש, איפה הייתי, מה בדיוק עשיתי, עד הרגע שהוא הפך מהיום יום שלי לעוד זיכרון רחוק, כמו כל הקייצים לפניו.

?should i just keep chasing pavements

אבי לי ל-POP magazine, צילום של רולאנד דיק.

כולנו רודפים אחרי משהו. משהו שנמצא ממש מעבר לפינה, שנדמה כאילו הוא בהישג יד. אנחנו כל כך מתמסרים לזה עד שהמרדף מקבל חיים משל עצמו. אני רוצה שתהיו איתי ברגע בו היוצרות מתהפכים. הרגע בו אנחנו הופכים מרודפים לרדופים. רדופים על ידי הציפיות הלא אפשריות, על ידי הרצונות הלא מסופקים, על ידי משהו שהוא גדול מאיתנו, רחוק מאיתנו, משהו שאולי לא יהיה שייך לנו. לא עכשיו, לא ככה. אולי לעולם לא. המירוץ הזה שאנחנו כל כך משקיעים בו עד שהוא הופך לטבע שני, למשהו שנורא קל להצדיק אותו, נהיה לרגע מעייף, חסר תכלית. אני משתמשת במילה 'לרגע' כי ברור שאין סיכוי לעצור ליותר מזה. ההתעכבות תשאיר אותנו לא רלוונטים, מאחור. אנחנו מבינים את כללי המשחק. למעשה, אנחנו מכירים את המשחק כל כך טוב עד שאנחנו כבר מאוהבים בו. אלו המים שבהם אנחנו יודעים לשחות. אולי רצוי לפחות לא לנסות לשחות בהם פרפר.

 (מישהי פה זקוקה לדרינק)

אי אפשר היה להימנע מהשיר הזה. תהנו.

ותמשיכו.

אבידות ומציאות

לכל אחת יש את השלב הזה בחיים בו היא מבינה שהיא מאבדת את הילדה שבה ועליה למצוא את האישה. זה בערך הרגע בו היא מפסיקה לרקום חלומות ומתחילה לתהות לגבי הפוטנציאל להגשימם. ריאליטי-צ'ק קוראים לזה, וזה נעים בערך כמו לעשות מסאז' עם נייר זכוכית. אני מנסה לחשוב על החלומות שהיו לי כשהייתי קטנה ולא זוכרת כלום, אולי איזה משהו בומבסטי ומעורפל בסגנון "שכולם יאהבו אותי" (להגיד שהבנתי שזה לא יקרה לעולם? אני עדיין לא שם..*). אני מסתכלת על הילדה הקטנה בבגד ים על החול וחושבת על החלומות שלה. אם גם לה תמיד אומרים שיש פוטנציאל (כמו שאומרים לכל הבינוניים), ואם אמא שלה מבקשת ממנה להפסיק לעמוד מול המראה כל הזמן. וכשהיא מסתכלת קדימה, מה היא רואה? אני תוהה איזה סוג של חלומות היו לקלואי סביני בילדותה. אם היא הרגישה כבר אז שהיא "קלואי סביני" ושיש לה את זה. כמה אמביציה הייתה לה. אם האמינה שיום אחד תופיע במלוא הדרה על המסך הגדול (ותצטרך לרדת לוינסנט גאלו ב"בראון באני" במשך 10 דקות תמימות?).

*יש משפט (שהאמת, לא נשמע משהו בעברית) שהולך ככה – God gives us dreams a size too big so we can grow in them. אני לא יודעת לגבי אלוהים, אבל הרעיון הזה נשמע לי כמו ת'כלס.