you are my high

יום ראשון, 20 בדצמבר 2009

יום שבת, 19 בדצמבר 2009

הפקה מתוך גיליון אביב 2009 של Another Magazine של הצלמת Lina Scheynius (לא ברור לי איך הוגים את השם של השוודית הזאת), בכיכובה של מריה-קרלה שפעם מאוד אהבתי למרות שיש לה פני מנגה נפוחים קצת (ואולי דווקא בגלל זה). ההפקה צולמה במלון "מקסים" בפאריז כי ללינה יש קטע כזה שהיא אוהבת לצלם בחדרי בתי מלון מהסיבה שהיא מוצאת בהם "אינטימיות אבל גם אנונימיות". יש לי הרגשה שאני יודעת למה היא מתכוונת. כל אחד ששוהה בחדר כזה מרגיש שהוא שלו ומצד שני כל אחד אחר יכול לגור בו. אני מאוד מעריכה חללים שכל אחד יכול לגור בהם. יש בזה משהו מאוד מנחם. זה מיד הופך אותך לקצת זמני, עובר אורח. בועת אויר. ואם לא משנה מי אתה זה סימן שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אשכרה להנות. אני מרגישה שמריה-קרלה ולינה דיברו ביניהן נורא בשקט, וקצת ציחקקו וצילמו והתלבשו בבלנסיאגה ובלואי ויטון (והתפשטו) ושתו שמפניות ובאופן כללי די עשו חיים.

יום חמישי, 17 בדצמבר 2009

דויד ואקון עושים את איביזה

צריך להרים את המוראל. זה סוף שבוע. ואני די מאוהבת. תזרמו איתי. (הקליפ הזה הוא ההוכחה לכך שבין תחושת גועל לעונג צרוף נמתח לפעמים גבול דק מאוד)

שם קוד: נונשלאנט

נטשה עושה את Balmain

וארין את Isabel Marant

ניו יורק. מתוך הבלוג של המגזין ELLE

כנ"ל

הבחורה שראוי שליד הערך "נונשלאנט" בויקיפדיה ירשם שמה, והמיין מן שלה שגם נראה לא רע

ודורית בר אור.

לא עשוי מדי, לא מקושקש, קליל, לא מתאמץ. נונשלאנט-שיק. מודה, מושג חמקמק. ממסלולי התצוגות בניו יורק או בפאריז אי אפשר ממש לקחת דוגמא, אני מתארת לעצמי שרוב המעצבים שהוגים סיפור מגובש סביב הקולקציה שלהם ומביאים באיזה קתארזיס את הקונספט לקצה, הדבר האחרון שיהיו מוכנים שיחשבו על האמנות שלהם זה שהיא נגישה לכל אחת. את הכיוון אפשר אולי למצוא ברחובות הערים (דוגמאות מצוינות מופיעות לפעמים בבלוגים המוכרים The Sartorialist, Face Hunter, JAK & JIL), ואפשר להקיש מזה את המתבקש; הלוק הזה נברא שם, ויכול להתקיים רק שם. במציאות. אני מתפללת שהמציאות תזמן לנו הרבה מראות כאלה. עם קצת רישול. עם נעליים שטוחות. עם הרבה שכבות. כאלה שלא מפחדים ללבוש 'אוברסייז' וחולצות גדולות בתפקיד שמלות. להגיש הופעה שלא סובלת ממאמץ, שהיא laid-back, שתיראה כאילו שלא אכפת לך ואתה לא ממהר לשום מקום והכל אצלך תמיד דבש. אחח, מסתבר שצריך כישרון אמיתי בשביל שלא יראו עליך באיזו מוטיבציה זזו לך הגלגלים במוח כשעמדת בבוקר מול הארון.

והנה עוד בחור לוהט אחד שנתן למושג הזה אינפוט משל עצמו.

יום רביעי, 16 בדצמבר 2009

AWAY WE GO

השעון מתקתק. אפשר לשמוע את זה מתקרב. השנה הזאת כבר מרגישה את הסוף.

יום שלישי, 15 בדצמבר 2009

"…I feel like I've been missing out"

אני מכורה לוידאו הזה. בריטני נותנת את הדה-בסט שלה, באחד מרגעיה החזקים (ויש להניח שיש הרבה כאלה). אפשר להגיד שאני די מאוהבת בבחורה. עיני הבמבי שלה, התלבושות ההזויות, זה שהיא לא מפחדת להגזים, שהיא חושבת ששום דבר רע לא יקרה לה אף פעם. שהיא יודעת ללכת לאיבוד כמו שצריך, שלא משעמם איתה. אבל בעיקר בגלל שהיא מרשה לעצמה להיות היא. אני די בטוחה שאם אני הייתי בריטני, הסיפור הזה היה נגמר הרבה יותר גרוע.

יום שני, 14 בדצמבר 2009

?HOW DOES IT MAKE YOU FEEL

כשאני מסתכלת על צילומי הילדים המכשפים של אקים ליפות' (Achim Lippoth), בעל כורחי אני חושבת על צילומי הפרסומות של אופנת הילדים בארץ. ולא במובן המחמיא של העניין. אני שואלת את עצמי למה צילומי ילדים צריכים להיות חנפניים ומזוייפים? למה תמיד מוכרים לנו שילדים חיים בסביבה סטרילית ושאין להם יכולת לחוש שום רגש מלבד שמחה? למה נדמה לי שהמוחות העומדים מאחורי כל קטלוג לבגדי ילדים שנעשה בארץ, לא שמעו מעולם על המונח סאבטקסט? כי בניגוד לצלמי ילדים אחרים, אקים ליפות' נותן לך ויז'ואל מרגש. גורם לך לחשוב, לרצות להתעכב על התמונה לרגע, להעיף בה מבט שני. הוא מעז לצלם ניגודים ומורכבות שהם חלק בלתי נפרד מהחיים האמיתיים, מילדות אמיתית. וילדות אמיתית היא ספונטנית, מלאת חיים, קשה לפעמים ומלאת פאתוס וקסם. בדיוק כמו הצילומים שלו.