איך את לא רואה שאת תקועה

שיט שיט שיט שיט. הכל חרא. שום דבר לא זז. תיקון, שום דבר שאני רוצה שיקרה, לא מתקרב לעברי. לעומת זאת, כל מה שאני בורחת ממנו, רודף אחרי. כלומר, הכיוון של התזוזה הוא ביחס הפוך לכיוון המבוקש, אני מרגישה שנתקעתי על כמה סצנות רצופות באיזה סרט וודי אלן סטייל.

למעלה: קלואי סביני במבט מזוגג על השער של ה'הארפרז באזאר' הרוסי, אפריל 2010. כי אם כבר יאוש, אז שיראה ככה.

אבידות ומציאות

לכל אחת יש את השלב הזה בחיים בו היא מבינה שהיא מאבדת את הילדה שבה ועליה למצוא את האישה. זה בערך הרגע בו היא מפסיקה לרקום חלומות ומתחילה לתהות לגבי הפוטנציאל להגשימם. ריאליטי-צ'ק קוראים לזה, וזה נעים בערך כמו לעשות מסאז' עם נייר זכוכית. אני מנסה לחשוב על החלומות שהיו לי כשהייתי קטנה ולא זוכרת כלום, אולי איזה משהו בומבסטי ומעורפל בסגנון "שכולם יאהבו אותי" (להגיד שהבנתי שזה לא יקרה לעולם? אני עדיין לא שם..*). אני מסתכלת על הילדה הקטנה בבגד ים על החול וחושבת על החלומות שלה. אם גם לה תמיד אומרים שיש פוטנציאל (כמו שאומרים לכל הבינוניים), ואם אמא שלה מבקשת ממנה להפסיק לעמוד מול המראה כל הזמן. וכשהיא מסתכלת קדימה, מה היא רואה? אני תוהה איזה סוג של חלומות היו לקלואי סביני בילדותה. אם היא הרגישה כבר אז שהיא "קלואי סביני" ושיש לה את זה. כמה אמביציה הייתה לה. אם האמינה שיום אחד תופיע במלוא הדרה על המסך הגדול (ותצטרך לרדת לוינסנט גאלו ב"בראון באני" במשך 10 דקות תמימות?).

*יש משפט (שהאמת, לא נשמע משהו בעברית) שהולך ככה – God gives us dreams a size too big so we can grow in them. אני לא יודעת לגבי אלוהים, אבל הרעיון הזה נשמע לי כמו ת'כלס.

TREAT

צילום של טרי ריצ'רדסון + קלואי סביני + נשיקה לוהטת. באמת שלא צריך יותר שום דבר.