יום כיף

מה עוד לא נכתב על האמא ובת האלה, רק להגיד את השמות שלהן מרגיש כמו להתפלש בקלישאה. אבל מהתמונות שלהן אף פעם לא נמאס לי, ובטח שלא מצילום שלהן יחד. מבין הרויטפלדיות אני כמובן מעדיפה עשרות מונים את האמא שהיא שועלה אמיתית. איך אפשר שלא להעריץ בחורה בת יותר מחמישים שנראית ככה. שמה זין על הקמטים, לא רואה בוטוקס ממטר, תמיד גאה, תמיד מחייכת, תמיד רזה. כשאני תוהה ביני לביני איך היא עושה את הקסם הזה, אני חושבת ישר על איך החיים שלה נראים. מקרה קלאסי של תשובה בגוף השאלה.

צילום: altamira modelsoffduty.com

you are my high #2

החגורות המלופפות האלה, זה קטע מעולה. ממש קשור אותי, אהוב אותי. שבוע האופנה בפאריז JAK & JIL BLOG.

Not Quite Snow White

טוב, העניין הוא כזה; בייבי ואני נוסעים למז'ב (Megeve) בפברואר. מז'ב היא עיירת נופש שנמצאת באלפים הצרפתים על הגבול עם ז'נבה. אנחנו הולכים לשהות שם בבית קיט של המשפחה (לא המשפחה שלי, למקרה שתהיתם). לפני שאתם חושבים להתחיל לקנא, אני אוסיף שהמעלות שם כבר עכשיו הן בסביבות המינוס 8, אני לא רוצה לחשוב מה הולך להיות שם בעוד חודשיים. חוץ מזה שאני לא עושה סקי וגם לא הוא. למעשה כל עניין השלג הזה ממש לא מגניב אותי, אפילו לא קצת. אז חשבתי, טוב, נשתה מלא יין אדום מול האח בבקתה הזאת מהעץ ונתמסטל מהבוקר, אחלה חופשה. אבל בייבי גם לא שותה. מה אני אמורה לעשות עם זה? אז נכנסתי קצת לאינטרנט, לפשפש ולראות מה זה המקום הזה, מה עושים שם חוץ מסקי, מה יש שם בכלל. מסתבר שזאת עיירת הסקי הסטייליסטית ביותר באירופה ושכל הסלבס מתחככים שם על בסיס קבוע, פלוס, העיירה הזאת מהממת ביופיה עם כל הרחובות הקטנים והציוריים שלה, ויש בה מלא בתי קפה מגניבים ומסעדות מעולות וגלריות ואפילו מוזיאון. אז עכשיו אני מבינה שאני צריכה להסתובב בקור כלבים הזה, במינוס מי יודע כמה מעלות, במקום הכי שיק שיש ואין לי מה ללבוש. ברור שאני מודאגת מאוד. אז כמו בכל סוגיה הרת גורל, אני מצליחה להעמיק למקומות ש"עובי הקורה" הוא ממש שיטחי לעומתם.  מסקנות להלן:

(משמאל, עם כיוון השעון: סריג-H&M, כובע-מנגו, מעיל-H&M, נעליים-זארה, תיק-טופשופ, מכנסיים-H&M, צללית-YSL, שימר-YSL, בושם-קלואה)

לאחר תחקיר ממצה, הקומבינציה שנרקחה היא לא יותר מהדיפולט שלי. אני לא משתגעת על חורף, בלשון המעטה, ואם כבר קור וצריך ללבוש מלא שכבות אז אני מעדיפה בגדים צמודים ובעלי קווי מתאר ברורים וגם גובה של עקבים, שחס וחלילה לא יתווספו לי שום 2 גרם שאני לא סוחבת עלי ממילא. כובעים הם גם לא כוס התה שלי אבל לא נראה כאילו יש לי איזו ברירה.

עדכון: הפוסט הזה נכתב לפני יומיים. ביומיים האלה הצלחתי להטריף את החבר שלי בעניין הנ"ל, שכאמור יתרחש רק בעוד חודשיים. ואז, ברגע של צלילות מחשבה ובהירות נפש, עלה לי רעיון להעתיק את החופשה מעיירת הנופש המסורתית והמושלגת – לפאריז. לא שמדובר פה על איזה חוף בהוואי, אבל פאריז. הכי בא לי בעולם. בייבי, שהוא הכי מושלם שקיים בכלל, מיד הסכים. וגם אמר שהוא לא מספר לי יותר כלום בחיים, על שום חופשה, עד יומיים לפני התאריך. רעיון גרוע. לא משנה, נוסעים לפאריז.

טיפ לחיים

אמצי לך סגנון אחיד, אופייני, ואל תהפכי לעולם ת'תקליט.

                          

                            

 תמיד טוב להיות קלה לזיהוי. לא תצטרכי להזכיר לאף אחד מי את.

                                  

                               

השנים יעברו ואת בשלך, תמיד אותו דבר. נעורי נצח נטולי חומצה היאלורונית.

                          

 עמנואל אלט. נכון שהיא תמיד נראית הכי קופי-פייסט?

                           

בדיוק.

'SO 80

השנה חגגה התנועה הקיבוצית 100 שנה להיווסדה. כמחווה הוקרנו בסינמטקים ברחבי הארץ סרטים בעלי אוריינטציה קיבוצית מובהקת (הוא הלך בשדות, נועה בת 17, מבצע סבתא). אם יכולתי הייתי הולכת לכל אחד מהסרטים, אבל היה סרט אחד שידעתי שיעיף אותי בדיוק למקום שבו רציתי להיות.

                                   

"בן לוקח בת" של מיכל בת אדם שיצא לאקרנים בשנת 1982, הוא מראה מדויקת למדי של ההיסטוריה הפרטית שלי. גיבורי הסרט הם בני גילי ובשנה ההיא הייתי בת 10, בדיוק כמותם. העלילה מתארת קבוצת ילדים המתגוררת בקיבוץ, כאשר מצטרפת אליהם יום אחד ילדת חוץ. הסרט הוא סרט לילדים ומתוקף היותו כזה הוא אינו מתוחכם או בעל מעוף. קצת בנאלי אבל לא בלתי נעים לצפייה.

                

הסיבה שהלכתי לראות אותו שוב, אחרי כמעט 30 שנה, היא כי הוא משקף תמונת מצב בהירה ואותנטית של החיים בקיבוץ של שנות ה-80, חיי החברה (צפופים ואינטנסיביים, קבוצות הומוגניות בלתי נפרדות שעושות ה-כ-ל יחד), התרבות (ערבי ריקודים, הופעות על הדשא, ארוחות משותפות), התא המשפחתי (ההורים זוכים לראות את ילדיהם במשך 4 שעות רישמיות, בין 4 ל-8 בערב), החיים השיתופיים (חדר אוכל משותף, בתי ילדים, לינה משותפת, מכבסה, עבודת משק חקלאית). אבל מעל לכל, מה שריגש אותי, שגרם לי לעצור, להיזכר ולהרהר ארוכות, הוא האופנה, הסגנון שהיה נחלת הכלל בימי הזוהר של התנועה הקיבוצית.

              

                    

מה שלבשנו כילדי קיבוצים בתחילת שנות ה-80 היה ג'ינסים כחולים עם קיפול גס בקרסוליים, חולצות פלנל משובצות, חולצות טריקו מפוספסות, נעלים עור גבוהות, אפודות צמר בעבודת יד ומעילי דובון. הזמן היחיד בו הבנות לבשו שמלות היה במסיבות ערבי שישי וחג כי היה פשוט יותר לרקוד בשמלה מאשר במכנסיים. והדוגמא הזאת ממצה בדיוק את מה שכל כך מקסים בעייני בתקופה ההיא; מאחורי כל מה שלבשו עמד רציונל. עד עצם היום הזה יש לי בארון "בגדי בוקר" ו"בגדי ערב" (אני בטוחה די בוודאות שככה אצל כל חבריי לתקופה), בגדי בוקר היו חולצות משובצות, ג'ינסים ונעלי עור, והמראה הסמי-קאובוי הזה נבע מאורח החיים שכלל עבודה החקלאית בשדות, ברפת, בלול או בבריכות דגים (ילדים נדרשו לעבוד מכיתה ז'), רכיבה על סוסים, התרוצצות בדשאים ומעצם המגורים במקום כפרי ומהשהייה הארוכה מחוץ לחדרים. בגדי הבוקר היו כאלה שעברו בירושה מהגדולים לקטנים, הם תמיד היו דהויים ומשופשפים ואף אחד לא עשה מהם עניין. לעומתם, את בגדי הערב היינו בוחרים פעמיים בשנה (חורף וקיץ) במחסן בגדים. המחסנאית הייתה קונה לכולם את אותם הבגדים בדיוק במידות שונות ובשני (שלושה, גג) צבעים שונים. זאת הייתה למעשה ההזדמנות היחידה לנקוט עמדה בנוגע לסגנון שלך. אני זוכרת בבירור שתמיד הייתי בוחרת בגדים בצבעים של "בנים", רק שחור, אפור וכחול כהה (צבעים של בגדי עבודה), אף פעם לא ורוד, סגול או אדום. זאת הייתה ההצהרה האופנתית שלי והיא הייתה חד משמעית ומנומקת ותאמה את הגישה הקיבוצית הפונקציונלית, בה אין צורך בהתקשטויות של כפתורים ודיטיילים ופרחים ומלמלות. האמנתי אז, כמו היום, שהרווח האסתטי גדל ככל שאתה מתרחק מהסממנים ה"קישוטיים" (כל המוסיף גורע, לס איז מור, וכל הקלישאות הנכונות).

                                          

                    

מה שהיה כל כך מגניב בלהתבגר בקיבוץ בשנות ה-80 זה שהרגשת שאתה חלק ממשהו שהוא הרבה יותר גדול ממך. חלק מהעניין נבע מתוקף היותך ילד, אובייקטיבית יהיה נכון לומר שהכל היה יותר גדול ממך. אבל הסיבה שאני הרגשתי כך הייתה בגלל שידעתי שלכל דבר יש משמעות, שאין מקום לגחמות, שיש סיבה ויש תוצאה, שהעולם שלי קוהרנטי ולשכל שאלה יש תשובה.

                                    

כל הזיכרונות האלה גרמו לתהות; היום כולנו מתלבשים כמו איך שהיינו רוצים להראות, כמו הפאסון שאנחנו רוצים לעטות, כמו מי שהיינו רוצים להיות. פעם, היינו מתלבשים פשוט כמו מי שאנחנו.

(צילומים: 1,3,4,5,6,7 – מהאלבום של יפתח, 2- שיחת מסדרון לילית בחדר הילדים, צילום: ג'ואל קנטור, 4 – חדר מגורים בקיבוץ הזורע, אדריכל: שמואל מסטצ'קין, 8- צילום: ענבל אביזמר)

BIG

                    

                                                                                                         צילום: דודי חסון

כשזה מגיע לאיקונות יופי, לנשים שתמיד היו שם נרדף למושג סטנדרטים גבוהים, זה תמיד יגמר בסופיה לורן, ברג'יט בארדו, מרילין מונרו או פארה פוסט. המשותף לכולן היה שילוב מנצח של עיניים גדולות, שפתיים גדולות  ושיער  גדול. מה זה גדול? בואו נגיד שהוא הסתדר על חיים משל עצמו.  נפח בהחלט הגדיר פה את כללי המשחק. שיער עבה, עשוי, גבוה, כי פנים ראויות צריך שיהיו ממוסגרות כהלכה. כל הזוהר ההוליוודי הזה טומן בחובו ריטואל  מעט ג'יפתי המערב שיער שמנוני, הרבה טאלק ומייבש שיער. אם את מהמסתייגות, זכרי תמיד: ככל שהשיער גבוה יותר, את יותר קרובה לאלוהים.

למראית הדז'ה וו

אביב זה זמן טוב. זמן להעיף אבק מאלבומים ישנים. זמן למתנות.

אז זה הולך ככה. החלטנו להכריז על תחרות צילומים נוסטלגיים (שנות ה-50 ועד שנות ה-80)

שלחו אלינו צילומים המעידים שהיה פה שמח לפני שנולדתם, שלאנשים היה סגנון

אנחנו רוצים לראות כמה לוהטים היו אז ההורים שלכם או אפילו אתם

  פרגנו להם איזה שתי דקות תהילה

פרגנו לנו מנת היסטוריה משובחת 

אנחנו מצידנו, נפרגן לזוכה מתנה שווה ביותר (!!!) מהקולקציה החדשה של +A (פרטים בפוסט הבא)

את הצילומים יש לסרוק ולשלוח עד סוף חופשת הפסח (או בעברית, עד ה-6/4) למייל: aplusinbal@gmail.com

יאללה, לזוז!

(כל הצילומים נלקחו מהאתר ההו כה מעולה My Parents Were Awesome)