Whitney VS Olivia

ביום ראשון, לפני שבועיים, נורתה יריית הפתיחה לסדרה שבאותו רגע הפכה לדבר שאני הכי מכורה לו בטלויזיה בימים אלו. The City, הספין-אוף של הריאליטי The Hills, היא אחת מהסדרות שאני תמיד מתחילה לראות בגלל הבגדים ואז נשאבת לעלילות המשמימות שלהן, שהמילה 'כלום' לא מתחילה בכלל לתאר אותן. ברור שכשאני אומרת 'משמימות' ו'כלום' זאת מישהי אחרת שמדברת מגרוני, כי מה שאני באמת מרגישה הוא בדיוק ההיפך. היא מאוד מעניינת אותי. לא במובן של מה שקרה שם (האמת שלא קורה שם כלום. באלוהים, החיים שלי יותר מעניינים) אלא במובן של מי למשל מהממת יותר, וויטני או אוליביה. כי אוליביה היא הרבה יותר יפה נגיד, אבל לוויטני יש את האופי הכי מדהים שיכול בכלל להיות לבחורה. ומי מתלבשת יותר טוב, כי למרות שאין ביניהן כאלו הבדלים מהותיים, וויטני היא קצת יותר ל.א. ואוליביה היא הכי אפר איסט סייד. הסדרה הזאת מרתקת אותי עד כדי כך שאני אפילו לא אחשוב להוריד את הפרקים מהאינטרנט לפני הזמן. אני רוצה שההנאה תימשך ככל שניתן, לא משנה שאני אשכרה מרגישה שאני מזדקנת תוך כדי צפייה. ככה היה גם עם גוסיפ גירל, ככה עם The Hills, ככה בכל פעם שסדרה מתחילה. וצר עולמי כעולם נמלה.

הנה הבנות אוף-דיוטי:

וויטני

אוליביה

במחשבה שניה, אין אצל אלה 'אוף דיוטי'. PR זה לא דבר שנגמר.

ישירו השמיים

לא שהאהבה צריכה חג, אבל אני בכל זאת מחממת מנועים.

דרמה, דרמה

סתיו 2006,  פואטיקה

אביב 2004, "הם יורים גם בסוסים?" וכוריאוגרפיה לפנים

סתיו 2009,קשה להאמין אבל זה הטוטאל לוק הכי לביש בקולקציה

אביב 2010, פסיכודלי, חייזרי, מ-ו-ש-ל-ם!

נסיך (וחתיך)

אני יושבת לי וחושבת על השטויות הרגילות, אם לכתוב על פסים או על הדפסים, ואז הידיעה הזאת צונחת עלי. אלכסנדר מקווין מת. לא סתם מת, התאבד. טוב, צריך לעזוב הכל ולהתחיל מהתחלה. אני מתחילה לכתוב.. נולד ב-1969.. בלונדון.. ואז אני חושבת, פאק, מה אני אתחיל להלאות עם הביוגרפיה שלו? אין מצב. הפרטים היבשים, הקורות חיים, את מי זה מעניין עכשיו? מה שחשוב בעיני זה שלמרות שהוא מת בצורה מאוד עצובה, בחייו הוא דווקא ידע לעשות שמח. התצוגות שלו היו מאלה שתמיד זוכרים, תמיד אובר דה טופ, הכי לא קונבנציונליות, תמיד סביב איזה קונספט מוטרף לגמרי. הבחור ידע לעשות קרקס. אבל לא היית מצפה לפחות מזה ממי שתפר את המשפט "I am a cunt" לבטנת השרוול של החליפה שעשה לנסיך צ'ארלס. אשכרה, סיפור אמיתי. ועם כל הצער והאובדן, אפשר להתנחם במשהו? אולי רק בעובדה שהמוות כנראה הרג לו גם את הכאב. ושהוא בסדר עכשיו.

עד 120, הא?

?are you ready to be heartbroken

צילומים (מלמעלה למטה): Emanuele Cardesi, Louise Enhoring, Maggie Lochtenberg, Valeria Lazareva, Maximilian Haidacher, Erica Shires

passion for fashion

מתוך הפקה של המגזין "Love" והצלם אנג'לו פנטה. סוג של אוסף "הדוגמניות החמות ביותר" עם אוסף "האקססוריז הלוהטים" של האביב. האנה הולמן מחבקת תיק של קנזו ומריה-קרלה אוחזת בויויאן ווסטווד. ועל זה נאמר, עוני אינו מחסור בטובין, אלא עודף של תשוקות. זה לא אני, זה אפלטון.

smells like teen spirit

בגדים: +A

דוגמניות: מיקה וסיוון

צילום: ענבל אביזמר

POP LIKE A BOTTLEROCKET

 

הספר שהכי הייתי רוצה עכשיו לשים את הידיים שלי עליו זה "Frezno", אוסף צילומים של טוני סטמוליס, שנראים יותר כמו הסתערות אלימה של ויז'ואלס במטרה להקיא עלינו את אמריקה של הפרברים, להקיא ולא להתנצל. פרסנו (Presno) היא העיר השישית בגודלה במדינת קליפורניה, היא מה שנקרא ה"סנטראל וואלי", והיא עיר הולדתו של סטמוליס. בית השחי של פרסנו מורכב ממהגרים מקסיקנים, סוחרי סמים, נעורים אבודים, דירות מטונפות, גינות נטושות, ואנשים שממשיכים להתקיים למרות שנשרפו מזמן. כבן המקום, הוא מבין את הגאווה השמורה לאנשים החיים בחור נידח שרק הם מסוגלים לו. הוא מהלל את החיים שנעים בין אמביציה לחוסר תקווה. הכיעור והלכלוך הופכים לא רלוונטים. האמיתי, הפרובוקטיבי והסליזי הוא היופי העכשווי. והחלום האמריקאי? נראה כאילו דחפו אותו לאיזה תא מטען. נסעו והשאירו אבק.

LIFE'S A BEACH

צילום: Matheus Alves

אורגיה

"super mods enter rehab" – ווג איטליה, יולי 2007

"organized robots" – ווג ברזיל, פברואר 2009

שתי הפקות שונות. אמבטיות, דוגמניות, נזירות. והקלישאה שאפשר כנראה להסיר את הטירוף במים. אה, וסטיבן מייזל אחד. הגדול מכולם.

את הקטע הזה שמעתי אתמול במקרה, במכונית בדרך הביתה. עפתי. תרתי משמע. ללהקה קוראים "מזרטי" על שם המכונית האיטלקית, למרות שהם מג'ורג'יה ארה"ב, והם עושים מה שנקרא פוסט-רוק, שזאת הגדרה שאני מודה ששמעתי לראשונה. הם מנגנים אולי רוק אבל האורינטציה היא מאוד אלקטרונית, וורי קול אינדיד. בדרך כלל כשאני נגנבת על משהו אני מסוגלת לחרפן את עצמי ואת כל הסובבים אותי בסיפורים ותיאורים שהופכים למרובי פרטים חסרי פשר וקשר מרגע לרגע, ככל שההתלהבות שלי גוברת. האמת שמאתמול לא פגשתי אף אחד שיכולתי לנחות עליו עם זה, אבל הנה הזדמנות. אז מסתבר שהמתופף של הלהקה, ג'רי פוקס מת מוות טראגי ופתאומי כשנפל לתוך פיר מעלית בנובמבר האחרון. הסיבה שהוספתי את הוידאו למטה (חרא סאונד) זה בשביל לעשות כבוד לכריזמה המתפרצת של הבנאדם. בדרך כלל נהוג שהמתופף נמצא איפושהו על הבמה מאחורי הלהקה, פה לגמרי הבינו עם מי יש להם עסק. אליל.

MAGAZINE MANIAC

הרבה שנים עברו מאז אחזתי במגזין הראשון שלי. אני משערת שזה היה בסביבות גיל 8 וזאת בטח הייתה האהבה הראשונה שלי, הפעם הראשונה שהבנתי שיש עולם ויזואלי ענק ומרתק שם בחוץ. המגזינים שהייתי מדפדפת בהם בילדותי היו ספרדים (בגלל סבתא) וגרמנים (בגלל מישהי מהקיבוץ שהייתה מתנדבת לשעבר) ואהבתי גם את "העולם הזה" שהיה די נועז, אני חושבת, אפילו יחסית להיום. בגיל צעיר היה לי מאוד קשה להגיע אליהם, הייתי צריכה לחפש ממש טוב, וכן, אפילו לגנוב. בגיל 22 היה לי כבר מספיק כסף לעשות מנוי גם ל"ווג" וגם ל"אל". פעם אפילו עבדתי איזו תקופה בחנות מגזינים (הכי עליסה בארץ הפלאות). בשנים של הטיולים בעולם הייתי חוזרת בכל פעם עם מזוודה של מגזינים שלא הייתי מסוגלת להשאיר מאחוריי. הסוף היה שבדירה האחרונה שלי בת"א השארתי 140 מגזינים, וחתיכת חיים. 30 שנים של דיפדופים בלתי נלאים במיליון מגזינים שונים, חיפוש מענג במיוחד אחר אימג'ים מופלאים שיטיסו אותי מכאן, לשם. קשה לי להאמין שהאהבה הזאת תתפוגג לה מתישהו, אבל מה שבאמת מדהים אותי זה התפתחות התרבות והנגישות של צריכת מגזינים. כמו שאני מאמינה בחופש התנועה, ככה אני מאמינה בחופש הצריכה, והיום, הודות לאלוהי האינטרנט הדיפדוף נהיה זמין ונגיש ובחינם. הללויה.

אז למה להיות קמצנים.. להלן כמה מהמועדפים עלי:

ILOVEFAKE MAGAZINE

Dazed Digital  Dazed & Confused Magazine  Fashion, Art, Fashion, Music, Film, Ideas

 

Purple.fr

Oyster Magazine

160g Magazine

Fashion156 – צילום: Fabrice Lachant

Vanity Teen

Vice Magazine – צילום: Jaimie Warren

בתיאבון!

Russian Vouge, צילום של יורגן טלר. כמה אטיטיוד יש בצילום הזה. ובמבט שלה. גישה זה הכל. גישה וצורת הגשה.