bang bang you're dead

 

צילומים (מלמעלה למטה): William Eggleston, Debora Mitteltaedt, Joe Bonomo, moi moi moi, Kyle Johnson

ואלוהים ברא את השמלה

אני נורא רוצה שהשנה יתנו פה קצת יותר את הדעת על שמלות הצינור ("צינוק" היא עוד מילה לא רעה לתאר אותן). הן מסוג השמלות שאף פעם לא ממש מתנחלות ברחוב הישראלי. אולי מי שלא לובשת אותן מרגישה שהיא יותר מדי "דופקת הופעה", שיהיה מסוכן לצאת ככה מהבית, שהיא תצטרך לעטות הבעה של רוטווילר עם כל התשומת לב שתקבל, שאין בכלל לאן לצאת איתה, היא פשוט טו מאצ'. אז אני רוצה רגע לסנגר על השמלה הזאת, ולהגיד שאני מאוד בעדה. היא מפסלת את הגוף, היא עושה צללית ארוכה וצרה (ממש לא סיבה לוותר על עקבים גבוהים), היא מחטבת והיא לוהטת בטירוף. השמלה הזאת מכונה בחיבה "body con" מלשון: body conscious, כלומר גוף המודע לעצמו, המכיר בערך עצמו. נכון, המקום הזה שאנחנו חיים בו יכול להיות פוריטני ושמרני למדי, בגד שהוא צמוד ישר מתקשר עם קונוטציות 'פרחיות' או עם גישה משולחת רסן. ואני אומרת, אדרבא, כולנו ממילא פה שכונה. אז בואו נעשה שיהיה קצת שמח. נהיה הדוניסטים עד הסוף. גם אם זה אומר למצוץ לנצח חסה.

אם עדיין לא ראיתם את "משפחת טננבאום" (The Royal Tenenbaums), זה בדיוק הזמן לעשות את זה. נבחרת מטורפת של שחקנים (ג'ין הקמן, אנג'ליקה יוסטון, גווינית' פאלטרו, בן סטילר, האחים אוון ולוק וילסון, דני גלובר), שאני לא יודעת מי מביניהם ריגש אותי יותר (הקרב היה צמוד בעיקר בין גווינית' ולוק ווילסון, שבסרט הם אחים למחצה ומאוהבים). מעניין שסצינת ניסיון ההתאבדות של לוק וילסון בשיר שלמעלה, כנראה הייתה רק האקדח שמופיע במערכה הראשונה על מנת לירות באחרונה כי באוגוסט 2007 ניסה אחיו אוון להתאבד גם הוא בחיתוך ורידים. עד כמה שידוע לי, נכון להיום, לשניהם שלום.

?if you met you, would you like you

Jeff wall, 1979 – self portrait

Karl Lagerfeld, Numero magazine, 2008 – self portrait

Terry Richardson – self portrait

Enid Crow -  'school girl disaster', 2003 – self portrait

Jenna Ardel – 'diving board', 2008 – self portrait

Cindy Sherman, 2008 – self portrait

אנחנו רוצים שיסתכלו עלינו. שיבחינו בנו. אנחנו מרגישים שזה עושה אותנו יותר "אמיתיים".

 

 

                                             DON'T

                                        TELL

                                  THE WORLD

                                     WHAT WE

                                        KNOW                        

בגדים: +A

דוגמנית: אלה אבינערי

צילום: ענבל אביזמר

HOUSTON, WE HAVE A PROBLEM

את קופסת הסיגריות המדהימה הזאת, עיצב האמן האוקראיני R.J.Reynolds. הוא יצר אותה בדמות ארון קבורה כדי להמחיש עד כמה "הבעיה הזאת קרובה אלינו" ועל מנת שכל מעשן המחזיק את "הבעיה" בכיסו, יבין כי הוא נושא איתו למעשה את המוות, בכבודו ובעצמו.

מעולם לא האמנתי במדיניות ההפחדה כשיטת חינוך, אתה צריך להיות ממש קלולס בשביל לחשוב שזה עובד. אני אפילו די בטוחה שיש המון מעשנים שישמחו לקופסה עם קונספט ועיצוב כאלה משובחים. חוץ מזה, יש לי תמיד פינה חמה בלב עבור אלה שמעשנים את "הבעיה" על בסיס יומיומי במקום ארוחת בוקר.

THE MAIN MAN

 

אני לא כל כך יודעת איך לתקוף את הנושא שאני רוצה לדבר עליו, אבל אני אבהיר קודם שאני יודעת שאסור לצפות לשום דבר בחיים, בטח שלא מגברים ובטח לא כשמדברים על בגדים. ציפייה היא מתכון לאכזבה. ובכל זאת.. כשאתה לא מצפה מאף אחד לכלום, איפה זה משאיר אותך? אדיש, מנותק רגשית ונעדר תקווה. אני מוכנה לחיות בלי הרבה דברים אבל בלי תקווה, מה החיים האלה שווים בכלל? הדיאלוג הפנימי הזה היה יכול להיחסך ממני אם כולם פשוט היו מתלבשים כמו שצריך. וזה לא להאמין כמה זה פשוט להיראות טוב, ממש טוב. אם הם רק היו יודעים. אתה לא צריך להיות יפה וגם לא חתיך הורס ולא איזה סייח-על, אתה צריך רק להתלבש סבבה. וזהו. לא דולצ'ה וגבאנה ושום מותגים, ולא צריך להיות סופר גנדרן או מלוקק, וגם לא הומו. אפשר לתת אינספור דוגמאות לאיך כן ולמה לא אבל יש לכולנו בטח עוד מה לעשות היום. הדבר הכי אלמנטרי וחשוב שכולם צריכים להפנים (גברים ונשים), ויפה שעה אחת קודם, זה ללבוש בדיוק את המידה המתאימה להם. לא צמוד מדי ולא ענק, המידה המדויקת. בכלל, דיוק מאוד חשוב פה, שלא יהיה יותר מדי משום דבר. נורמלי, רגיל, פשוט ובלי לפשל בקטנות. שיהיה גימור. מסתובבים פה גברים שמעידים על עצמם שלא אכפת להם איך הם ניראים (שקר כלשהו), אני לגמרי לא קונה את זה. אם אתה לא עושה את זה בשבילך, תעשה בשביל הבחורה. או סתם בשביל הנוף.

או שתגדל שפם.

צילומים: Backyard Bill, The Sartorialist, STYLECLICKER

                         

                           ,life is for deep kisses"

                            ,strange adventures

                               midnight swims and

                       "rambling conversations

                                                               

צילומים (מלמעלה למטה): Koneko Kitten, My Parents Were Awesome, Jurgen Teller, Daniel Van Flyman, Andrew Kuykendall, Daniel Van Flyman

YOU ARE MY HIGH

 

Terry Richardson

o lie

Jurgen Teller

Flickr

Slava Lopez

Jonathan Leder

לפני די הרבה שנים, בארץ אחרת, רחוקה, הייתה לי חברה שהיה לה חבר. והחבר הזה היה חתיכת יצור. מזעזע. לא הבנתי מה היא מוצאת בו. הוא היה קשקשן ונודניק ופלרטטן ומתלבש הכי זוועה שאפשר. מיליון פסיקים פוסלים בבן אדם אחד. לא הצלחתי לדמיין איך אפשר לגעת בו בכלל. כמה מעט ידעתי. מסתבר שהקראש הכי גדול מגיע כשלא מצפים לו. הסוף היה שהיא והוא נפרדו והתחיל בינינו סיפור אהבה כזה שלא האמנתי בחיים שיכול לקרות. האהבות הכי גדולות עשויות מערימת קלישאות שמתנפצות. אנחנו מתנהלים לנו בתוך מגרות מסודרות, חושבים שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, חושבים שאנחנו יודעים מה טוב לנו. אבל הטעות הכי גדולה, אני חושבת, היא שאנחנו חושבים שהכי כיף זה לבחור. לסמן מטרה ולזכות בה. האמת היא שההרגשה הכי עילאית זה כשמישהו בוחר בך. מישהו שלא היית מסתכל עליו, הכי לא הטעם שלך, מישהו שהוא.. בהקבצה נחותה משלך, נגיד. שברור לך שזה בניגוד לכל כללי ההיגיון. פתאום זה תופס אותך, הכי לא מוכן. אתה מבין שיש לבנאדם את האקס פאקטור הזה שלא נלקח בחשבון. היית כל כך עסוק באמיתות האבסולוטיות שלך ולא ראית את זה שעומד מולך. וזה שעומד מולך (אתה נדהם לגלות) הוא בדיוק אתה. וזהו, הרמה להנחתה. הוא פורט לך על כל המיתרים ומתיישב בול על כל הנקודות. וזה הרגע בו מתהפך עליך עולמך (במובן הטוב לשם שינוי), שום דבר כבר לא יהיה כמו קודם. זה לא אומר שזה לנצח, זה לא אומר שלא יהיו יותר התרסקויות, אהבות באות והולכות. אבל לחזור אחורה כבר אי אפשר. אם קיבלת באמת את מי שנמצא איתך, עם כל מה שפגום בו ומכוער ולא הגיוני, משהו בך מתבהר. אתה יכול בעצמך להוריד את המסכה ולהפסיק להעמיד פנים. וזאת אשכרה, אחלה נחמה.

התעלות נפש

אחח.. גדול. לחיי התמימות. לחיי הקלילות. לחיי פ.ר.דיוויד שמאז הסוכריה הזאת ששיחרר לא נראה לי שמישהו שמע ממנו. אני באמת מקווה שהכל טוב איתו ושהוא עדיין נותן בלהיטים מפעם לפעם (אם לא על הרחבה, לפחות מול המראה).

אאוטינג

פרייה בתצוגה של ארין וואסון

ויקטוריה באיזה טייק אופ על העניין

LoveMore, מחבבת את הבחורה

אלכסנדר וואנג, שוב

SRC783, מתי אקסהביציוניזם יהיה השחור החדש?

זהו, אני שמחה. הפריט האופנתי הכי ידוע לשמצה; חולצת הבטן, כבר כאן. אני נהנית לחשוב שהחולצה הקטנה והחמקמקה הזאת הגיעה שוב כדי להזכיר לנו שלא צריך לקחת כל דבר ברצינות רבה מדי, שאפשר לשחרר לפעמים. שלהיות פוליטיקלי קורקט כל הזמן, זה עסק די מעייף. היא גם מזכירה לי שצריך אולי לחזור להתאמן (כן. או ישר לירות לעצמי כדור בראש). וכל הנודניקים ש"הפריט האופנתי שלעולם לא ילבשו הוא חולצת בטן", מוזמנים להתקדם.

(נכון שלילי מעולם לא נראתה טוב כל כך? אולי כי זה צילום של יורגן טלר)

אבידות ומציאות

לכל אחת יש את השלב הזה בחיים בו היא מבינה שהיא מאבדת את הילדה שבה ועליה למצוא את האישה. זה בערך הרגע בו היא מפסיקה לרקום חלומות ומתחילה לתהות לגבי הפוטנציאל להגשימם. ריאליטי-צ'ק קוראים לזה, וזה נעים בערך כמו לעשות מסאז' עם נייר זכוכית. אני מנסה לחשוב על החלומות שהיו לי כשהייתי קטנה ולא זוכרת כלום, אולי איזה משהו בומבסטי ומעורפל בסגנון "שכולם יאהבו אותי" (להגיד שהבנתי שזה לא יקרה לעולם? אני עדיין לא שם..*). אני מסתכלת על הילדה הקטנה בבגד ים על החול וחושבת על החלומות שלה. אם גם לה תמיד אומרים שיש פוטנציאל (כמו שאומרים לכל הבינוניים), ואם אמא שלה מבקשת ממנה להפסיק לעמוד מול המראה כל הזמן. וכשהיא מסתכלת קדימה, מה היא רואה? אני תוהה איזה סוג של חלומות היו לקלואי סביני בילדותה. אם היא הרגישה כבר אז שהיא "קלואי סביני" ושיש לה את זה. כמה אמביציה הייתה לה. אם האמינה שיום אחד תופיע במלוא הדרה על המסך הגדול (ותצטרך לרדת לוינסנט גאלו ב"בראון באני" במשך 10 דקות תמימות?).

*יש משפט (שהאמת, לא נשמע משהו בעברית) שהולך ככה – God gives us dreams a size too big so we can grow in them. אני לא יודעת לגבי אלוהים, אבל הרעיון הזה נשמע לי כמו ת'כלס.