'SO 80

השנה חגגה התנועה הקיבוצית 100 שנה להיווסדה. כמחווה הוקרנו בסינמטקים ברחבי הארץ סרטים בעלי אוריינטציה קיבוצית מובהקת (הוא הלך בשדות, נועה בת 17, מבצע סבתא). אם יכולתי הייתי הולכת לכל אחד מהסרטים, אבל היה סרט אחד שידעתי שיעיף אותי בדיוק למקום שבו רציתי להיות.

                                   

"בן לוקח בת" של מיכל בת אדם שיצא לאקרנים בשנת 1982, הוא מראה מדויקת למדי של ההיסטוריה הפרטית שלי. גיבורי הסרט הם בני גילי ובשנה ההיא הייתי בת 10, בדיוק כמותם. העלילה מתארת קבוצת ילדים המתגוררת בקיבוץ, כאשר מצטרפת אליהם יום אחד ילדת חוץ. הסרט הוא סרט לילדים ומתוקף היותו כזה הוא אינו מתוחכם או בעל מעוף. קצת בנאלי אבל לא בלתי נעים לצפייה.

                

הסיבה שהלכתי לראות אותו שוב, אחרי כמעט 30 שנה, היא כי הוא משקף תמונת מצב בהירה ואותנטית של החיים בקיבוץ של שנות ה-80, חיי החברה (צפופים ואינטנסיביים, קבוצות הומוגניות בלתי נפרדות שעושות ה-כ-ל יחד), התרבות (ערבי ריקודים, הופעות על הדשא, ארוחות משותפות), התא המשפחתי (ההורים זוכים לראות את ילדיהם במשך 4 שעות רישמיות, בין 4 ל-8 בערב), החיים השיתופיים (חדר אוכל משותף, בתי ילדים, לינה משותפת, מכבסה, עבודת משק חקלאית). אבל מעל לכל, מה שריגש אותי, שגרם לי לעצור, להיזכר ולהרהר ארוכות, הוא האופנה, הסגנון שהיה נחלת הכלל בימי הזוהר של התנועה הקיבוצית.

              

                    

מה שלבשנו כילדי קיבוצים בתחילת שנות ה-80 היה ג'ינסים כחולים עם קיפול גס בקרסוליים, חולצות פלנל משובצות, חולצות טריקו מפוספסות, נעלים עור גבוהות, אפודות צמר בעבודת יד ומעילי דובון. הזמן היחיד בו הבנות לבשו שמלות היה במסיבות ערבי שישי וחג כי היה פשוט יותר לרקוד בשמלה מאשר במכנסיים. והדוגמא הזאת ממצה בדיוק את מה שכל כך מקסים בעייני בתקופה ההיא; מאחורי כל מה שלבשו עמד רציונל. עד עצם היום הזה יש לי בארון "בגדי בוקר" ו"בגדי ערב" (אני בטוחה די בוודאות שככה אצל כל חבריי לתקופה), בגדי בוקר היו חולצות משובצות, ג'ינסים ונעלי עור, והמראה הסמי-קאובוי הזה נבע מאורח החיים שכלל עבודה החקלאית בשדות, ברפת, בלול או בבריכות דגים (ילדים נדרשו לעבוד מכיתה ז'), רכיבה על סוסים, התרוצצות בדשאים ומעצם המגורים במקום כפרי ומהשהייה הארוכה מחוץ לחדרים. בגדי הבוקר היו כאלה שעברו בירושה מהגדולים לקטנים, הם תמיד היו דהויים ומשופשפים ואף אחד לא עשה מהם עניין. לעומתם, את בגדי הערב היינו בוחרים פעמיים בשנה (חורף וקיץ) במחסן בגדים. המחסנאית הייתה קונה לכולם את אותם הבגדים בדיוק במידות שונות ובשני (שלושה, גג) צבעים שונים. זאת הייתה למעשה ההזדמנות היחידה לנקוט עמדה בנוגע לסגנון שלך. אני זוכרת בבירור שתמיד הייתי בוחרת בגדים בצבעים של "בנים", רק שחור, אפור וכחול כהה (צבעים של בגדי עבודה), אף פעם לא ורוד, סגול או אדום. זאת הייתה ההצהרה האופנתית שלי והיא הייתה חד משמעית ומנומקת ותאמה את הגישה הקיבוצית הפונקציונלית, בה אין צורך בהתקשטויות של כפתורים ודיטיילים ופרחים ומלמלות. האמנתי אז, כמו היום, שהרווח האסתטי גדל ככל שאתה מתרחק מהסממנים ה"קישוטיים" (כל המוסיף גורע, לס איז מור, וכל הקלישאות הנכונות).

                                          

                    

מה שהיה כל כך מגניב בלהתבגר בקיבוץ בשנות ה-80 זה שהרגשת שאתה חלק ממשהו שהוא הרבה יותר גדול ממך. חלק מהעניין נבע מתוקף היותך ילד, אובייקטיבית יהיה נכון לומר שהכל היה יותר גדול ממך. אבל הסיבה שאני הרגשתי כך הייתה בגלל שידעתי שלכל דבר יש משמעות, שאין מקום לגחמות, שיש סיבה ויש תוצאה, שהעולם שלי קוהרנטי ולשכל שאלה יש תשובה.

                                    

כל הזיכרונות האלה גרמו לתהות; היום כולנו מתלבשים כמו איך שהיינו רוצים להראות, כמו הפאסון שאנחנו רוצים לעטות, כמו מי שהיינו רוצים להיות. פעם, היינו מתלבשים פשוט כמו מי שאנחנו.

(צילומים: 1,3,4,5,6,7 – מהאלבום של יפתח, 2- שיחת מסדרון לילית בחדר הילדים, צילום: ג'ואל קנטור, 4 – חדר מגורים בקיבוץ הזורע, אדריכל: שמואל מסטצ'קין, 8- צילום: ענבל אביזמר)

?are you going kookoo on me

                                   

                                           

 

                                  

                                 

                                    

                             

                  

                     

                                  

                         

חצאיות ארוכות, תיקי צד עם ידיות דקות, מטפחות ראש, סנדלים מעור, אפס מחשופים. צניעות היא הלב של היהדות.

                                 

איך את לא רואה שאת תקועה

שיט שיט שיט שיט. הכל חרא. שום דבר לא זז. תיקון, שום דבר שאני רוצה שיקרה, לא מתקרב לעברי. לעומת זאת, כל מה שאני בורחת ממנו, רודף אחרי. כלומר, הכיוון של התזוזה הוא ביחס הפוך לכיוון המבוקש, אני מרגישה שנתקעתי על כמה סצנות רצופות באיזה סרט וודי אלן סטייל.

למעלה: קלואי סביני במבט מזוגג על השער של ה'הארפרז באזאר' הרוסי, אפריל 2010. כי אם כבר יאוש, אז שיראה ככה.

מניות

                                        

שרה דוכס היא הסוכנת של קייט מוס. אישה ברת מזל. בתכנית הרדיו בה התראיינה לאחרונה, סיפרה כי שערוריית הקוקאין בה הייתה מעורבת קייט ("מעורבת" בסגנון השחקנית הראשית), לא רק שלא פגעה בהכנסותיה כדוגמנית, אלא אף הכפילה אותן. מ-2 מיליון פאונד ל-4 מיליון לשנה, אם להיות קטנוניים.  ב-2005 כאמור, נמרחו תמונותיה של מי שזכתה לכינוי "קוקאין קייט" על  שער כל טבלואיד אפשרי, כשהיא עוסקת בחינניות במלאכת הסחיבה. החוזים השמנים עם שאנל, ברברי ו-H&M בוטלו וסכנת איבוד החזקה על ביתה ריחפה מעל ראשה, אבל כשאת קייט מוס ויש לך את האקס פאקטור הזה שמאפשר לך לאסוף את כל החתיכות של הפאזל ולברוא את עצמך מחדש, עוף החול זה תיאור שקטן עלייך. הניצחונות הגדולים ביותר הם הנצחונות שלנו על עצמנו. וקייטי, הו קייט.. את עצמה היא עוד לא ניצחה, אבל את השיטה היא מעולם לא ראתה ממטר.

                                                      

דוגמנית-על, פסים לבנים, ריקוד על עמוד. תהיו עם זה רגע.

BIG

                    

                                                                                                         צילום: דודי חסון

כשזה מגיע לאיקונות יופי, לנשים שתמיד היו שם נרדף למושג סטנדרטים גבוהים, זה תמיד יגמר בסופיה לורן, ברג'יט בארדו, מרילין מונרו או פארה פוסט. המשותף לכולן היה שילוב מנצח של עיניים גדולות, שפתיים גדולות  ושיער  גדול. מה זה גדול? בואו נגיד שהוא הסתדר על חיים משל עצמו.  נפח בהחלט הגדיר פה את כללי המשחק. שיער עבה, עשוי, גבוה, כי פנים ראויות צריך שיהיו ממוסגרות כהלכה. כל הזוהר ההוליוודי הזה טומן בחובו ריטואל  מעט ג'יפתי המערב שיער שמנוני, הרבה טאלק ומייבש שיער. אם את מהמסתייגות, זכרי תמיד: ככל שהשיער גבוה יותר, את יותר קרובה לאלוהים.

הזדמנות אחרונה

             

סתיו. זמן המתנה. ג'ינס קצר. הזדמנות אחרונה.

(חולצה: פוקס, ג'ינס: ליוויס, נעליים: אדידס/ דוגמנית: אוריין/ צילום: ענבל אביזמר)

הקרם דה לה קרם

היילייטס משבוע האופנה בניו-יורק, כל מה שחיבבתי סוו פאר:

דייאן פון-פורסטנברג בלוק בוהמייני, נונשלאנטי, דרמטי, ובכל זאת 'ניט אנד קלין'.

מי אני: אחת שהסתדרה על החיים שלה אבל לא במובן האנאלי של הביטוי, מישהי שהצליחה לקשור את הקצוות. אני גם מפוקסת וגם מסופקת וגם יכולה לאשפז את עצמי באיזו חופשה אקזוטית בכל יעד שאבחר, אני טיים.

באדגלי מישקה בלוק רך ונשי, אמא אדמה סטייל. לא אמא כזאת של עקרון הרצף, חלילה. יותר בכיוון של אמא שלא מעלה בדעתה להניק בכלל.

מי אני: אחת שלא עושה עניין מכלום, מישהי שנולדה עם גנים של אלילה. אני רגילה למבטי הערצה (שגורמים לי להסמיק מבושה), לא נלחמתי על שום דבר מימיי, ובאופן כללי אני מג'נגלת את החיים האלה גם עם יד קשורה מאחורי הגב.

טומי הילפיגר בלוק הגירלי-גירל, מתוק-מתוק, כמה שאני לא אהפוך אני לא אצליח למצוא מילה רעה להגיד עליו.

מי אני: משחקת טניס מגיל שש, רוכבת על סוסים (יש לנו חווה), בבצפר הייתי התלמידה הכי טובה, ובצבא קצינה. אני קצת צפונית וקצת מפונקת (אבל ממש טיפה). אני תמיד נקייה ומאורגנת, בחיים לא שותה וגם לא מעשנת. בטח ובטח שלא מאוננת.

מארק ג'ייקובס בלוק ימי הזוהר של הסבנטיז. אפשר להבין אותו.

מי אני: רואה רק סרטים בצרפתית, קוראת ספרות רוסית, מתמנגלת במסיבות שבחיים לא תשמעו עליהן. גרה בבית מאבן, מוצל וקריר, רחוק מהעיר הגדולה. דוברת חמש שפות אבל בקושי משמיעה מילה, בחיים לא מחייכת, לא מסתכלת לצדדים. אני הרבה מעל כל זה, והרבה הרבה מעליכם.

תקוות גדולות

"כבר די הרבה זמן שהאנשים חדלו להבין והם יכולים רק להתפלא"   (כל החיים לפניו, אמיל אז'אר)

השנה אני רוצה לאחל לכולנו שיפתחו שערי שמיים ושנהיה קצת פחות היידי מונטאג. שנעיף אחת ולתמיד את כל התוספות שיער והציפורניים המלאכותיות ואת הררי הסיליקון מכל מקום אפשרי בגוף. בחיי, לפעמים אני תוהה איזו אייקון עומדת לנגד עיניה של כל מי שנראית ככה, שגורמת לה לרצות להראות כמוה. מה מקורות ההשראה שלה, לאן היא רוצה להגיע? לא, אני רצינית, זה באמת מעניין אותי. ואם כבר, אז אני רוצה לאחל שנהיה קצת יותר ג'ניוארי ג'ונס. ואין צורך לפרט, עיניכן הרואות, לס איז מור.

ובקיצור, שנהיה לראש ולא לזנבנב. ושנפסיק להתפלא ונבין קצת יותר. שנה משובחת.

נייס

נחשו:

למי שייך הכלב שבתמונה? (התשובה במהופך)

מלכת הפאשניסטות ועמודי הכרומו גם/ מיישרת קו ויורדת אל העם/ פתאום גם לה יש בלוג כמו לכולם/ ANNADELLORUSSO.com/ תתחככו חופשי, עכשיו זה בחינם.

ותדע כל יום אחרון תחת השמש

קורין דיי הייתה הצלמת הראשונה שגרמה לי להתעכב עליה. ספר הצילומים שלה (Diary Corinne Day) היה הפצצה ברוטאלית למדי של רגעים חיים, אינטימיים ומצמררים לפרקים שלה ושל ה'גאנג' שלה שהיו אסופת ג'אנקים, אנשי שוליים, כאלה שאני לא בטוחה ששרדו בשביל להגיע ללוויה שלה השבוע. בצורה הכי לא מתנצלת שיש היא צילמה אותם עושים סמים, משחקים באקדחים, ובאופן כללי מתפלשים במיץ של הזבל של החיים, ליטראלי. כמויות הדם, הפציעות והזוהמה היו הדבר הכי אנטי-גלאם שאפשר לצפות ממישהי שהיא בכלל צלמת אופנה לתעד, ולא לבוז לו, למשל. באחד מהראיונות שנתנה אמרה כי צילום עבורה הוא להתקרב עד כמה שאפשר לחיים האמיתיים, "אני מצלמת את הרגעים האינטימיים ביותר בחיי אנשים, ולפעמים אינטימיות היא עצובה". זה היה הייחוד שלה, מה שהפך את הקול שלה לכזה שנשמע. כי בסופו של דבר, עם כל הכאב, החולי והזוועה, זו הייתה הדרך שלה להראות מה הם חיים. להתעקש שלמרות הסוף הנראה לעין, הלב עדיין פועם.

קורין דיי – 2010-1962

i know what you did last summer

(אין לי מושג למי לתת קרדיט על שתי המופלאות האלו. סליחה)

הקיץ תיכף נגמר. קצת קשה להאמין שבעוד פחות מחודש הוא יתעלף פה באפיסת כוחות, כמונו. בכל שנה, כבר באביב, יש לי תקוות גדולות לגביו. אני רואה מרחבים ומים צלולים ובגד-ים, אני רואה אנשים מחייכים, אני רואה את עצמי מחייכת. אני מריחה חופש. אני תמיד אומרת לעצמי שהקיץ הזה הולך להיות הקיץ של החיים שלי. ואז הוא גוסס לאיטו, הרבה לפני שהוא מת לגמרי, והמוח שלי עיסה דביקה של זיכרונות מנומנמים, מחשבות פזורות ולאות מוזרה. כמו ביום האחרון של הטיול בחו"ל, כמו ביום האחרון של המועדון קיץ, כמו בכל הסופים. אני זוכרת שהתחלתי טוב, אני יודעת שקרו מלא דברים, אני משוכנעת שהיו עניינים אבל שואלת את עצמי בכל פעם מחדש, איפה הייתי, מה בדיוק עשיתי, עד הרגע שהוא הפך מהיום יום שלי לעוד זיכרון רחוק, כמו כל הקייצים לפניו.

?too hot

אני מודה, קצת נרדמתי בשמירה ולא עליתי בזמן על השיחוק הכי גדול של הקיץ הזה. האייטם הזה פשוט פסח עלי, התפספס לי ברשתית. אני מתביישת, שלא לומר מתבאסת, שלא לומר מאוכזבת מעצמי קשות. המסקנה היא שאני כנראה לא מתפלשת מספיק באינטרנט, אם זה בכלל אפשרי. טוב, לעסק, מכנסי עור קצרים: ה-IT פנטס של העונה. נתקעתי קצת יותר מדי על הג'ינס הקצרים שלא העליתי בכלל בדעתי את האופציה ה-הרבה יותר צוננת ואלגנטית. לא שיש לי מושג לאיפה בדיוק הייתי לובשת אותם. 40 מעלות בחוץ ותערובת של ריחות רפת ובצל.

שרלוט רונסון, תצוגת אביב-קיץ 2010

אווה הרציגובה, כבר לא פרגית צעירה. מצד שני, מי כן?

לוק טוב אבל מה הולך עם הכתפיים?

וויטני אהובתי. אולוויז נואוז בסט

ואם אנחנו כבר בענייני פיגורים, ואם כבר להכות על חטא, אז שיהיה עם הנעלי ג'אז האלה בדיוק:

מהבלוג של הצלמת Vanessa Jackman

NO ONE BELONGS HERE MORE THAN YOU

שמלה: אמריקן אפרל  נעליים: אדידס  דוגמנית: אוריין בן עזרא  צילום: ענבל אביזמר

טרנד-ספוטינג

פלאשבק. חורף 1995 בטוקיו, ימים אפלים וקרים. אני הבחורה היחידה במועדון שלא אומרים לה כלום על זה שהיא נועלת מגפיים ולא נעלי עקב. אולי בגלל שאני כל כך חיוורת והשפתיים שלי סגולות. אני ממש מתחננת שלא יבחרו בי לצאת לקור כלבים להביא לקוחות. בפנים כל כך חם ונעים, אפילו עם מינימום בגדים. והמגפיים שלי, גבוהים עד מעל הברך, אני כל כך מבסוטה עליהם, ובעיקר מרוצה מעצמי על זה שרק לי כאלה ורק לי מותר. בחזרה לעתיד של חורף 2010/11, אני משערת שלכולן יהיה מותר, וסביר להניח שבאמת כולן ינעלו. עבר ועתיד הם דפים של אותו הספר.

SOME LIKE IT HOT

נכון, כל הצילומים מSTYLE AND THE CITY . מה לעשות, הצרפתיות יודעות מה שאנחנו כנראה לעולם לא נבין.

כולם מדברים על המזג אויר, על כמה שחם פה, על זה שזה סיוט, שאי אפשר לצאת החוצה, שמתגעגעים לחורף, טוב, הבנו. אני יודעת שזה הכי לא מעורר הזדהות בימים כאלה אבל אני ממש לא רוצה שהקיץ יגמר. אני נהנית מכל רגע. אני אוהבת לחשוב על עצמי כעל מישהי שכלום מזה לא נוגע בה, שום מצב אובייקטיבי, לא החום, לא הקור, לא הגיל, לא מצב פיננסי, כלום. אני אוהבת לחשוב שניצחתי את השיטה, שהכל עובר מעלי. בגלל זה אני אוהבת להתלבש בקיץ פי מיליון מאשר בחורף ואני לא חושבת שהדרך לעשות את זה כמו שצריך היא להתכלב עם כל מיני סמרטוטים וטריקואים חתוכים וכפכפים ושיער שומני ופנים מזיעות (הייתי שמה פה כמה דוגמאות של איך לא אבל למה להתעסק בשלילי). אני לא אתחיל לחלק פה טיפים לאיך כן, בשביל זה יש תמונות. אני יודעת, עכשיו תגידו שפה זה לא פריז/ שיש פה מאה אחוזי לחות/ שצריך להיות כוסית בשביל להתלבש ככה/ שצריך רגליים רזות. כן, מה לעשות, זה לא עולם מושלם. אז תתאמצו יותר, טוב? פרקטיס מייק פרפקשן.

ולמי שממש מתקשה עם הרשומה הזאת, אני מקדישה את הצלילים הבאים:

bring it back

הילו חן - "Beach", שמן על בד, 2004

על אדי הדלק של השבוע האחרון, עדיין עם החול בשיער, עם שיזוף שהוא כבר קעקוע, עם ראש שלא נמצאת בו אפילו מחשבה אחת. זה המצב, החיים שלי דבש.