זרעי קיץ

מודעת הקמפיין האסקפיסטית הזאת של ה"קרוז קולקשין" מבית היוצר לואי וויטון, היא ההשראה שלי לשבוע הקרוב. יתכן שאני נתלית באילנות גבוהים, אבל. איזבלי פונטנה שאוחזת כל כך יפה בתיק הוויטון הזה (1170$, בקטנה), שהייתי בטוחה שהיא כבר סוס מת או משהו כזה, אחרי שתי לידות ושני נישואים, חוזרת לסיבוב נוסף. אז הנה, מסתבר שבסוף כולן מתאוששות.

High Hopes

מודעת פרסומת של KLING  צילום: Antonella Arismendi

אפשר לנסות לצלוח יום אחד מבלי שהשמיים יפלו עליך? אפשר שניה לקבל קצת הנחה? מה הבחורה בסך הכל רוצה? יום אחד שלא יעלה לה עשן מהמנוע של האוטו. יום אחד בלי איזה מכתב בירוקרטי שיוציא את החשק לנשום. שתי שניות בלי איזשהו עניין, בלי איזה סידור שאמור להביא אותה מנקודה א' לנקודה ב'. סטיה קטנה שלא תיגמר בבכיה לדורות. אפשר להעביר ככה איזה זמן סביר, בלי התרסקויות? אני רוצה להמר שכן. אני רוצה עכשיו רגע של שקט, על איזו מרפסת עם רצפה מעץ, אני רוצה רוח ואיזו מוזיקה שנשמעת מרחוק. אני רוצה רגע בלי שליטה, בלי דיבורים, בלי דמעות בגרון. אני רוצה מכנסונים קצרצרים. שניה לפני ההדממה, שניה לפני החופשה, אפשר להיות חזירים ולהאמין שבחזרה הכל יעלם כאילו מעולם לא היה? תהיו בטוחים.

THE BOYFRIEND CYNDROME

1. ליפ-קונדישינר; מאק 2. חולצה גברית; טופשופ 3. עגילים; קסטרו 4. לאק; אסי 5. תיק; מנגו 6. סנדלים; גולף 7. מוקסינים; מנגו 8. בושם; 'אלור'-שאנל 9. חגורה; מנגו

שנים ניסו למכור לנו בסצנות קולנועיות של 'הבוקר שאחרי' את החולצה הגברית כאופציה מפתה. האימג' של הבחורה עם הפנים היפות והשיער הסתור, המתהלכת לה יחפה בדירת החבר/ הדייט/ הקז'ואל סקס שלה, כשרק החולצה שלו מרפרפת על גופה. בין אם היה מדובר בחולצת כפתורים לבנה או משובצת ובין אם זו הייתה חולצת נבחרת הפוטבול שלו מהתיכון, המסר עבר: רגליים ערומות וחולצת אובר-סייז מעליהן זה סקסי אש. היום כשכבר ברור שמתהלכים בינינו בחורים שהם, איך להגיד, לא בול מאה אחוז, אף אחת כבר לא צריכה להרגיש רע על גזרת הבוייפרנד הלא מאוישת. הפתרון נמצא, ת'נק גוד, על הקולבים בחנויות. בתור מישהי שחולה על הקיץ, אני חייבת להודות שזה די שואתי מה שקורה בחוץ בימים האחרונים, עם כל ההבילות הזאת והמאתיים אחוזי לחות, ולא לכל אחת מתחשק להסתובב כל היום עם גופיות וכפכפים כאילו הייתה בחופש גדול שבין יא' ל-יב'. השמלה/חולצה הזו היא אחת הדרכים להתעלות מעל כל זה. על חיבתי הגדולה לנונשלאנט-שיק, כבר כתבתי בעבר. לא עשוי מדי וגם לא זרוק מדי, קלאסי, אוורירי ועצל. בדיוק, בדיוק כמו שקיץ צריך להיות.

קיץ אירופאי. אפשר להמשיך לחלום.

ונסה הדג'נס.  רק למי שיש מספיק אורח רוח להתעלם ממטרידים בדרך.

עונג צרוף.

קארין רויטפלד. למי שזקוקה לתו תקן.

you are my high

(מקולי קולקין בצילום של טרי ריצ'ארסון)

כל מה שמרים אותך גבוה.

כסף. ישן, חדש, כזה שאפשר ממש לראות, להריח. כזה שאפשר לבזבז.

אהבה. קצרה ומטלטלת, ארוכה ומנחמת, כשעושים לך נעים בשיער. אהבה אמיתית.

יופי. גרייס קלי, שפתיים מפוצצות בסיליקון, דוגמניות-על, עור בלי פגמים, ילדות שהופכות לנשים.

חופש. עצי דקל ומצעים נקיים, שמש ושיזוף ושפה זרה, שתיים בלילה כשרק את ערה ולא צריך לקום מחר.

אמנות. גבוהה, נמוכה, קיטש, כזאת שאת לא מבינה אבל מסוגלת להרגיש.

חפצים. יקרים, זולים, כאלה שאת אוהבת להסתכל עליהם, כאלה שאת אוהבת לידך, שאת אוהבת ללבוש. כל מה שאת חייבת שיהיה שלך.

השראה. מוזיקה ומגזינים, להסתכל על אנשים, נעורים, המילה הכתובה.

וואט אבר איט טייקס. כל מה שמרים אותך גבוה.

זמן סיני

נטשה פולי וחבר ב"ווג" פאריז, אפריל 2010

דריה בקמפיין של "איזבל מראן"

שוב דריה, בהפקה של "ווג" פאריז, פברואר 2010

מודעת הקמפיין של "קנזו". מיישרים קו.

אז מסתמן שהלוקיישן הכי חם עכשיו זה חולות סיני. ומה שהולך עם זה הכי טוב מסתבר, זה הבוהו-שיק. באופן אישי, אני הכי בעד המראה ההיפי/ צועני/ בוהמייני שכולו צבעים והדפסים ושכבות ומרקמים, שמשנתו מדיפה ריח של חופש, מתירנות ונדודים. אני בעיקר מחבבת את הפרדוקס הגלום בצוענים ובילדי פרחים בעלי אג'נדה רוחנית, המסתובבים להם בעולם בין חופים ופסטיבלים ויכולים להראות ככה רק אם הם אוחזים גם באיזה אבא גשמי ומפרגן. את ה'אסנס' של הבוהו-שיק שנמצא כאן כבר איזה כמה שנים טובות (אני עדיין זוכרת את התצוגה של לואלה בארטלי בקיץ 2002 . רמה גבוהה), ניתן לראות בהפקות האחרונות ב"ווג" הצרפתי ובמודעות הקמפיינים של קיץ 2010. למרות שזה יפה מכדי להיקרא שאריות מחוממות, יש לי הרגשה שזו שירת הברבור שלו. כמו כל טרנד, לפני הסיום שלו, גם הוא נלקח אל הקצה. הפינאלה היא גירסת ה'הד טו טואו' שלו, המוצגת כמובן בסביבתו ה"טבעית", כדי שגם קשי התפיסה שבינינו יוכלו להפנים אותו סופסוף ולישר קו. כי אם כבר לסיים אז שיגמר בהקאה, העיקר שלא נוכל להביט אחורה בגעגועים. ועד שימאס… תבלו כמה שיותר (חופי סיני, או כל חוף אחר), תעטו את מיטב המחלצות (אבא עשיר או אבא עני), תהיו יפות וחופשיות. פיס אנד לאב.

roam if you want to

                           

                        

בגדים: +A   דוגמנית: אלה אבינערי   צילום: ענבל אביזמר

nude is good, baby. nude is good

שמלה: 500 ש"ח  קלאצ' מנומר: 250 ש"ח   דוגמנית: לירון גולד  צילום: ענבל אביזמר

אומרים שהיה פה שמח

               

                   

                  

            

אז אשכרה היה פה שמח לפני שנולדנו. אינטרנט לא היה לחבר'ה האלה, ולא זארה ו-H&M, ולא כבלים ולא פייסבוק ולא טלפונים ניידים. לא היו להם מושגים כמו "קריירה שניה", "הפרעת קשב" או "אינטיליגנציה רגשית". ובטח שלא היה להם את הלוקסוס של לעשות 'רפרש' על החיים שלהם בכל פעם שאיבדו עניין. אז איך לעזאזל הם צלחו את השנים האלה? מאיפה הם קיבלו השראה עם כל החול הזה מסביב? כמה נעורים כבר היו להם להעביר עד שהקימו משפחה בגיל 21? ובכל זאת, אני מסתכלת על הפרצופים היפים והשזופים שלהם ומשהו אומר לי שהם היו לא פחות אסקפיסטים מאיתנו. שגם הם היו צעירים ולא יציבים בדיוק במידה הנכונה. שלמרות הקשיים, הדלתות דווקא נפתחו בפניהם די בקלות. איכשהו נראה כאילו "החיים הטובים" גירסת 1965 היו למעשה.. די טובים. אני שואלת את עצמי אם אפשר להתגעגע אל מה שלא חווית מעולם.

SPRING LOADED

בגד-ים: 250 ש"ח  דוגמנית: לירון גולד  צילום: ענבל אביזמר

?back to basic

                                      

                                      

                                      

                                      

יש משהו במראה של בחורה במדים שמטיס אותך הישר אל מחוזות הפנטזיה. דיילות, ספורטאיות, נזירות, דתיות, חיילות. כל אחת בדרכה ומתוקף מעמדה, מחוייבת ואדוקה. ישותן זועקת משמעת עצמית ומשנה סדורה. הן לעולם לא מעשנות, לא מקללות, לא מתפזרות, נעדרות כל סממן נוירוטי, אסופות ומהודקות. השלם שלהן לעולם יעלה על סך חלקיו. פה טמון החסך באנושיותן אך כאן גם טמון קסמן. נשים הלובשות המדים מאבדות אולי את זהותן העצמית אך מרוויחות בתמורה את מעמדן כאיקונות, כסמל. תשכחו מהאתגר הגברי להתחיל עם סתם בחורה בשר ודם. להכריע בחורה לובשת מדים, לא לגמרי מובנת או נגישה, זה כבר כיבוש בסטנדרטים אחרים לחלוטין. סוג של הפקעת נקבת האלפא לטובת פשוטי העם. ואין כנראה דבר מתגמל יותר מלהפשיט מיתוס או סתם לפרק לו את הצורה. כמה כוח יש בזה. ניצחון האדם על השיטה.

(אם אין איזו יד שמלטפת אתכם, השיר הזה הוא סידור לא רע בכלל)

freedom, i won't let you down

כולם עכשיו בהכנות לחג ואני מול המחשב. כולם טורחים ומסדרים ומבשלים וקונים מתנות, ואני עם עצמי. כאילו כלום מזה לא נוגע לי. אני מוצאת את זה די מעניין שדווקא בחג שמקדש את ערך החופש יותר מכל האחרים, אנחנו כל כך מתאמצים להיות "בסדר". להיות נחמדים, לשאול אם צריך עזרה, לענות על שאלות, לעטות פסאדה "נורמאלית". למה לא עושים בחג הזה אאוטינג למי שאנחנו באמת? למה זה לא מספיק טוב? ממה אנחנו מפחדים? אנחנו מוקפים באיסורים ובמגבלות ובנורמות חברתיות שצריך לחבק. אנחנו צריכים להיות נשואים (לפחות פעם אחת), ולהביא ילדים, ולהניק אותם, ואנחנו צריכים עבודה טובה ולשלם מיסים, ולהיות נחמדים לבוס שלנו, ולהגיד שהיה לנו טעים ונעים, אנחנו צריכים להבין איפה אנחנו חיים ואיך העולם הזה עובד, להיות מלאי תובנות. אנחנו צריכים להתבגר ולחשוב עשר צעדים קדימה. אנחנו צריכים להצליח. כמה חופשיים אנחנו באמת? אבל זה עוד כלום. כמה אנחנו מרגישים חופשיים להרגיש? כמה חופשיים להגיד את זה? כמה אנחנו חופשיים להיות מי שאנחנו? ופה כנראה טמון העניין. זה החופש האמיתי. אם אתה רוצה להתעלות מעל איזשהן מגבלות, אתה צריך קודם כל להתגבר על אלו שהטלת על עצמך. על מה שחשבת שאסור לך להרגיש, על מה שחשבת שאסור לך לדבר עליו, על כל מה שגורם לך לאי נוחות ולמבוכה, כל מה שמשתק אותך. בסופו של יום, המלחמות הכי קשות שלך הן עם עצמך. חופש אמיתי זה לדעת מתי להלחם ומתי לעזוב את זה. חופש אמיתי זה להיות בסדר גמור עם מי שאתה. זה כרטיס הטיסה שלך. והוא בכיוון אחד.

חג חירות שמח!

צילום: ענבל אביזמר

FLOWER POWER

בגדים: +A    דוגמנית: סיון רום   צילום: ענבל אביזמר

לא מתכוונת לאכול לכם ת'ראש עם כל הקטע הפרחוני הזה שנדמה כאילו חרך כל חלקה טובה. אז אקצר, ברשותכם. האמת היא שאף פעם לא אהבתי פרחים. בטח שלא על בגדים. חשבתי שזה כבד מדי, נשי מדי ומריח כמו הזקנה. אבל אתם יודעים איך זה עם טרנדים, בסוף זה מכריע אותך. מה שהתחיל בשבוע האופנה של הקיץ שעבר, נגמר בארונות של כולנו בקיץ הזה. ות'כלס, ככה זה עם אהבות, לא משנה כמה זמן זה לוקח, ההמתנה משתלמת.

summer love

לעניות דעתי, החורף הזה נמתח כבר לכדי ארבעה חודשים יותר מדי. אני מקווה שגם אתם בונים על קיץ בפרופיל גבוה, ואני לא יכולה לחשוב על דרך טובה יותר לחנוך אותו מאשר עם מגבעת הקש הזו שלגמרי הולכת להיות ה-SPF החדש שלי. קיץ. סוף סוף. אין כמו געגוע עם תאריך תפוגה.

אז הנה, כמו שהובטח, מגבעת הקש המעולה הזאת יכולה גם להיות שלכם. תחרות, זוכרים? צילומי רטרו נוסטלגיים. נוברים, סורקים, שולחים.

תדאגו לעצמכם.

כובע: +A    דוגמנית: סיון רום    צילום: ענבל אביזמר

למראית הדז'ה וו

אביב זה זמן טוב. זמן להעיף אבק מאלבומים ישנים. זמן למתנות.

אז זה הולך ככה. החלטנו להכריז על תחרות צילומים נוסטלגיים (שנות ה-50 ועד שנות ה-80)

שלחו אלינו צילומים המעידים שהיה פה שמח לפני שנולדתם, שלאנשים היה סגנון

אנחנו רוצים לראות כמה לוהטים היו אז ההורים שלכם או אפילו אתם

  פרגנו להם איזה שתי דקות תהילה

פרגנו לנו מנת היסטוריה משובחת 

אנחנו מצידנו, נפרגן לזוכה מתנה שווה ביותר (!!!) מהקולקציה החדשה של +A (פרטים בפוסט הבא)

את הצילומים יש לסרוק ולשלוח עד סוף חופשת הפסח (או בעברית, עד ה-6/4) למייל: aplusinbal@gmail.com

יאללה, לזוז!

(כל הצילומים נלקחו מהאתר ההו כה מעולה My Parents Were Awesome)

מיס אמריקה

  בגדים: +A     דוגמנית: סיון רום    צילום: ענבל אביזמר

נכון, החיים הם לא בדיוק אדיטוריאל נוצץ באיזה מגזין כרומו משובח. הם די מחוספסים. הפינות חדות. הם יכולים להיות מכוערים. או מטונפים. טרן אוף רציני. לפעמים צריך ממש להיזהר כדי לא להירמס על ידם. אז אתה מנסה לדלג, להתחמק. מקווה ששום דבר מזה לא יגע בך או לכל הפחות לא ישאיר סימן. אתה מקיף את עצמך בדברים קטנים ומתוקים, בעלי פינות מעוגלות. שישרוט כמה שפחות. אתה קונה בגדים יפים, אתה מגיע בזמן, מחייך בנימוס. אתה עושה סדרות אמריקאיות, סוכר, ספורט, ספרי הדרכה. אתה מתעקש לתחזק מפעל חלומות. אתה לא סוטה מהשביל. לפני שמשאית פוגעת בך, אתה מתכופף. לפעמים זה מצליח.