הקרם דה לה קרם

היילייטס משבוע האופנה בניו-יורק, כל מה שחיבבתי סוו פאר:

דייאן פון-פורסטנברג בלוק בוהמייני, נונשלאנטי, דרמטי, ובכל זאת 'ניט אנד קלין'.

מי אני: אחת שהסתדרה על החיים שלה אבל לא במובן האנאלי של הביטוי, מישהי שהצליחה לקשור את הקצוות. אני גם מפוקסת וגם מסופקת וגם יכולה לאשפז את עצמי באיזו חופשה אקזוטית בכל יעד שאבחר, אני טיים.

באדגלי מישקה בלוק רך ונשי, אמא אדמה סטייל. לא אמא כזאת של עקרון הרצף, חלילה. יותר בכיוון של אמא שלא מעלה בדעתה להניק בכלל.

מי אני: אחת שלא עושה עניין מכלום, מישהי שנולדה עם גנים של אלילה. אני רגילה למבטי הערצה (שגורמים לי להסמיק מבושה), לא נלחמתי על שום דבר מימיי, ובאופן כללי אני מג'נגלת את החיים האלה גם עם יד קשורה מאחורי הגב.

טומי הילפיגר בלוק הגירלי-גירל, מתוק-מתוק, כמה שאני לא אהפוך אני לא אצליח למצוא מילה רעה להגיד עליו.

מי אני: משחקת טניס מגיל שש, רוכבת על סוסים (יש לנו חווה), בבצפר הייתי התלמידה הכי טובה, ובצבא קצינה. אני קצת צפונית וקצת מפונקת (אבל ממש טיפה). אני תמיד נקייה ומאורגנת, בחיים לא שותה וגם לא מעשנת. בטח ובטח שלא מאוננת.

מארק ג'ייקובס בלוק ימי הזוהר של הסבנטיז. אפשר להבין אותו.

מי אני: רואה רק סרטים בצרפתית, קוראת ספרות רוסית, מתמנגלת במסיבות שבחיים לא תשמעו עליהן. גרה בבית מאבן, מוצל וקריר, רחוק מהעיר הגדולה. דוברת חמש שפות אבל בקושי משמיעה מילה, בחיים לא מחייכת, לא מסתכלת לצדדים. אני הרבה מעל כל זה, והרבה הרבה מעליכם.

תקוות גדולות

"כבר די הרבה זמן שהאנשים חדלו להבין והם יכולים רק להתפלא"   (כל החיים לפניו, אמיל אז'אר)

השנה אני רוצה לאחל לכולנו שיפתחו שערי שמיים ושנהיה קצת פחות היידי מונטאג. שנעיף אחת ולתמיד את כל התוספות שיער והציפורניים המלאכותיות ואת הררי הסיליקון מכל מקום אפשרי בגוף. בחיי, לפעמים אני תוהה איזו אייקון עומדת לנגד עיניה של כל מי שנראית ככה, שגורמת לה לרצות להראות כמוה. מה מקורות ההשראה שלה, לאן היא רוצה להגיע? לא, אני רצינית, זה באמת מעניין אותי. ואם כבר, אז אני רוצה לאחל שנהיה קצת יותר ג'ניוארי ג'ונס. ואין צורך לפרט, עיניכן הרואות, לס איז מור.

ובקיצור, שנהיה לראש ולא לזנבנב. ושנפסיק להתפלא ונבין קצת יותר. שנה משובחת.

נייס

נחשו:

למי שייך הכלב שבתמונה? (התשובה במהופך)

מלכת הפאשניסטות ועמודי הכרומו גם/ מיישרת קו ויורדת אל העם/ פתאום גם לה יש בלוג כמו לכולם/ ANNADELLORUSSO.com/ תתחככו חופשי, עכשיו זה בחינם.

ותדע כל יום אחרון תחת השמש

קורין דיי הייתה הצלמת הראשונה שגרמה לי להתעכב עליה. ספר הצילומים שלה (Diary Corinne Day) היה הפצצה ברוטאלית למדי של רגעים חיים, אינטימיים ומצמררים לפרקים שלה ושל ה'גאנג' שלה שהיו אסופת ג'אנקים, אנשי שוליים, כאלה שאני לא בטוחה ששרדו בשביל להגיע ללוויה שלה השבוע. בצורה הכי לא מתנצלת שיש היא צילמה אותם עושים סמים, משחקים באקדחים, ובאופן כללי מתפלשים במיץ של הזבל של החיים, ליטראלי. כמויות הדם, הפציעות והזוהמה היו הדבר הכי אנטי-גלאם שאפשר לצפות ממישהי שהיא בכלל צלמת אופנה לתעד, ולא לבוז לו, למשל. באחד מהראיונות שנתנה אמרה כי צילום עבורה הוא להתקרב עד כמה שאפשר לחיים האמיתיים, "אני מצלמת את הרגעים האינטימיים ביותר בחיי אנשים, ולפעמים אינטימיות היא עצובה". זה היה הייחוד שלה, מה שהפך את הקול שלה לכזה שנשמע. כי בסופו של דבר, עם כל הכאב, החולי והזוועה, זו הייתה הדרך שלה להראות מה הם חיים. להתעקש שלמרות הסוף הנראה לעין, הלב עדיין פועם.

קורין דיי – 2010-1962

i know what you did last summer

(אין לי מושג למי לתת קרדיט על שתי המופלאות האלו. סליחה)

הקיץ תיכף נגמר. קצת קשה להאמין שבעוד פחות מחודש הוא יתעלף פה באפיסת כוחות, כמונו. בכל שנה, כבר באביב, יש לי תקוות גדולות לגביו. אני רואה מרחבים ומים צלולים ובגד-ים, אני רואה אנשים מחייכים, אני רואה את עצמי מחייכת. אני מריחה חופש. אני תמיד אומרת לעצמי שהקיץ הזה הולך להיות הקיץ של החיים שלי. ואז הוא גוסס לאיטו, הרבה לפני שהוא מת לגמרי, והמוח שלי עיסה דביקה של זיכרונות מנומנמים, מחשבות פזורות ולאות מוזרה. כמו ביום האחרון של הטיול בחו"ל, כמו ביום האחרון של המועדון קיץ, כמו בכל הסופים. אני זוכרת שהתחלתי טוב, אני יודעת שקרו מלא דברים, אני משוכנעת שהיו עניינים אבל שואלת את עצמי בכל פעם מחדש, איפה הייתי, מה בדיוק עשיתי, עד הרגע שהוא הפך מהיום יום שלי לעוד זיכרון רחוק, כמו כל הקייצים לפניו.

?too hot

אני מודה, קצת נרדמתי בשמירה ולא עליתי בזמן על השיחוק הכי גדול של הקיץ הזה. האייטם הזה פשוט פסח עלי, התפספס לי ברשתית. אני מתביישת, שלא לומר מתבאסת, שלא לומר מאוכזבת מעצמי קשות. המסקנה היא שאני כנראה לא מתפלשת מספיק באינטרנט, אם זה בכלל אפשרי. טוב, לעסק, מכנסי עור קצרים: ה-IT פנטס של העונה. נתקעתי קצת יותר מדי על הג'ינס הקצרים שלא העליתי בכלל בדעתי את האופציה ה-הרבה יותר צוננת ואלגנטית. לא שיש לי מושג לאיפה בדיוק הייתי לובשת אותם. 40 מעלות בחוץ ותערובת של ריחות רפת ובצל.

שרלוט רונסון, תצוגת אביב-קיץ 2010

אווה הרציגובה, כבר לא פרגית צעירה. מצד שני, מי כן?

לוק טוב אבל מה הולך עם הכתפיים?

וויטני אהובתי. אולוויז נואוז בסט

ואם אנחנו כבר בענייני פיגורים, ואם כבר להכות על חטא, אז שיהיה עם הנעלי ג'אז האלה בדיוק:

מהבלוג של הצלמת Vanessa Jackman

NO ONE BELONGS HERE MORE THAN YOU

שמלה: אמריקן אפרל  נעליים: אדידס  דוגמנית: אוריין בן עזרא  צילום: ענבל אביזמר

טרנד-ספוטינג

פלאשבק. חורף 1995 בטוקיו, ימים אפלים וקרים. אני הבחורה היחידה במועדון שלא אומרים לה כלום על זה שהיא נועלת מגפיים ולא נעלי עקב. אולי בגלל שאני כל כך חיוורת והשפתיים שלי סגולות. אני ממש מתחננת שלא יבחרו בי לצאת לקור כלבים להביא לקוחות. בפנים כל כך חם ונעים, אפילו עם מינימום בגדים. והמגפיים שלי, גבוהים עד מעל הברך, אני כל כך מבסוטה עליהם, ובעיקר מרוצה מעצמי על זה שרק לי כאלה ורק לי מותר. בחזרה לעתיד של חורף 2010/11, אני משערת שלכולן יהיה מותר, וסביר להניח שבאמת כולן ינעלו. עבר ועתיד הם דפים של אותו הספר.

SOME LIKE IT HOT

נכון, כל הצילומים מSTYLE AND THE CITY . מה לעשות, הצרפתיות יודעות מה שאנחנו כנראה לעולם לא נבין.

כולם מדברים על המזג אויר, על כמה שחם פה, על זה שזה סיוט, שאי אפשר לצאת החוצה, שמתגעגעים לחורף, טוב, הבנו. אני יודעת שזה הכי לא מעורר הזדהות בימים כאלה אבל אני ממש לא רוצה שהקיץ יגמר. אני נהנית מכל רגע. אני אוהבת לחשוב על עצמי כעל מישהי שכלום מזה לא נוגע בה, שום מצב אובייקטיבי, לא החום, לא הקור, לא הגיל, לא מצב פיננסי, כלום. אני אוהבת לחשוב שניצחתי את השיטה, שהכל עובר מעלי. בגלל זה אני אוהבת להתלבש בקיץ פי מיליון מאשר בחורף ואני לא חושבת שהדרך לעשות את זה כמו שצריך היא להתכלב עם כל מיני סמרטוטים וטריקואים חתוכים וכפכפים ושיער שומני ופנים מזיעות (הייתי שמה פה כמה דוגמאות של איך לא אבל למה להתעסק בשלילי). אני לא אתחיל לחלק פה טיפים לאיך כן, בשביל זה יש תמונות. אני יודעת, עכשיו תגידו שפה זה לא פריז/ שיש פה מאה אחוזי לחות/ שצריך להיות כוסית בשביל להתלבש ככה/ שצריך רגליים רזות. כן, מה לעשות, זה לא עולם מושלם. אז תתאמצו יותר, טוב? פרקטיס מייק פרפקשן.

ולמי שממש מתקשה עם הרשומה הזאת, אני מקדישה את הצלילים הבאים:

bring it back

הילו חן - "Beach", שמן על בד, 2004

על אדי הדלק של השבוע האחרון, עדיין עם החול בשיער, עם שיזוף שהוא כבר קעקוע, עם ראש שלא נמצאת בו אפילו מחשבה אחת. זה המצב, החיים שלי דבש.

זרעי קיץ

מודעת הקמפיין האסקפיסטית הזאת של ה"קרוז קולקשין" מבית היוצר לואי וויטון, היא ההשראה שלי לשבוע הקרוב. יתכן שאני נתלית באילנות גבוהים, אבל. איזבלי פונטנה שאוחזת כל כך יפה בתיק הוויטון הזה (1170$, בקטנה), שהייתי בטוחה שהיא כבר סוס מת או משהו כזה, אחרי שתי לידות ושני נישואים, חוזרת לסיבוב נוסף. אז הנה, מסתבר שבסוף כולן מתאוששות.

High Hopes

מודעת פרסומת של KLING  צילום: Antonella Arismendi

אפשר לנסות לצלוח יום אחד מבלי שהשמיים יפלו עליך? אפשר שניה לקבל קצת הנחה? מה הבחורה בסך הכל רוצה? יום אחד שלא יעלה לה עשן מהמנוע של האוטו. יום אחד בלי איזה מכתב בירוקרטי שיוציא את החשק לנשום. שתי שניות בלי איזשהו עניין, בלי איזה סידור שאמור להביא אותה מנקודה א' לנקודה ב'. סטיה קטנה שלא תיגמר בבכיה לדורות. אפשר להעביר ככה איזה זמן סביר, בלי התרסקויות? אני רוצה להמר שכן. אני רוצה עכשיו רגע של שקט, על איזו מרפסת עם רצפה מעץ, אני רוצה רוח ואיזו מוזיקה שנשמעת מרחוק. אני רוצה רגע בלי שליטה, בלי דיבורים, בלי דמעות בגרון. אני רוצה מכנסונים קצרצרים. שניה לפני ההדממה, שניה לפני החופשה, אפשר להיות חזירים ולהאמין שבחזרה הכל יעלם כאילו מעולם לא היה? תהיו בטוחים.

THE BOYFRIEND CYNDROME

1. ליפ-קונדישינר; מאק 2. חולצה גברית; טופשופ 3. עגילים; קסטרו 4. לאק; אסי 5. תיק; מנגו 6. סנדלים; גולף 7. מוקסינים; מנגו 8. בושם; 'אלור'-שאנל 9. חגורה; מנגו

שנים ניסו למכור לנו בסצנות קולנועיות של 'הבוקר שאחרי' את החולצה הגברית כאופציה מפתה. האימג' של הבחורה עם הפנים היפות והשיער הסתור, המתהלכת לה יחפה בדירת החבר/ הדייט/ הקז'ואל סקס שלה, כשרק החולצה שלו מרפרפת על גופה. בין אם היה מדובר בחולצת כפתורים לבנה או משובצת ובין אם זו הייתה חולצת נבחרת הפוטבול שלו מהתיכון, המסר עבר: רגליים ערומות וחולצת אובר-סייז מעליהן זה סקסי אש. היום כשכבר ברור שמתהלכים בינינו בחורים שהם, איך להגיד, לא בול מאה אחוז, אף אחת כבר לא צריכה להרגיש רע על גזרת הבוייפרנד הלא מאוישת. הפתרון נמצא, ת'נק גוד, על הקולבים בחנויות. בתור מישהי שחולה על הקיץ, אני חייבת להודות שזה די שואתי מה שקורה בחוץ בימים האחרונים, עם כל ההבילות הזאת והמאתיים אחוזי לחות, ולא לכל אחת מתחשק להסתובב כל היום עם גופיות וכפכפים כאילו הייתה בחופש גדול שבין יא' ל-יב'. השמלה/חולצה הזו היא אחת הדרכים להתעלות מעל כל זה. על חיבתי הגדולה לנונשלאנט-שיק, כבר כתבתי בעבר. לא עשוי מדי וגם לא זרוק מדי, קלאסי, אוורירי ועצל. בדיוק, בדיוק כמו שקיץ צריך להיות.

קיץ אירופאי. אפשר להמשיך לחלום.

ונסה הדג'נס.  רק למי שיש מספיק אורח רוח להתעלם ממטרידים בדרך.

עונג צרוף.

קארין רויטפלד. למי שזקוקה לתו תקן.

you are my high

(מקולי קולקין בצילום של טרי ריצ'ארסון)

כל מה שמרים אותך גבוה.

כסף. ישן, חדש, כזה שאפשר ממש לראות, להריח. כזה שאפשר לבזבז.

אהבה. קצרה ומטלטלת, ארוכה ומנחמת, כשעושים לך נעים בשיער. אהבה אמיתית.

יופי. גרייס קלי, שפתיים מפוצצות בסיליקון, דוגמניות-על, עור בלי פגמים, ילדות שהופכות לנשים.

חופש. עצי דקל ומצעים נקיים, שמש ושיזוף ושפה זרה, שתיים בלילה כשרק את ערה ולא צריך לקום מחר.

אמנות. גבוהה, נמוכה, קיטש, כזאת שאת לא מבינה אבל מסוגלת להרגיש.

חפצים. יקרים, זולים, כאלה שאת אוהבת להסתכל עליהם, כאלה שאת אוהבת לידך, שאת אוהבת ללבוש. כל מה שאת חייבת שיהיה שלך.

השראה. מוזיקה ומגזינים, להסתכל על אנשים, נעורים, המילה הכתובה.

וואט אבר איט טייקס. כל מה שמרים אותך גבוה.

זמן סיני

נטשה פולי וחבר ב"ווג" פאריז, אפריל 2010

דריה בקמפיין של "איזבל מראן"

שוב דריה, בהפקה של "ווג" פאריז, פברואר 2010

מודעת הקמפיין של "קנזו". מיישרים קו.

אז מסתמן שהלוקיישן הכי חם עכשיו זה חולות סיני. ומה שהולך עם זה הכי טוב מסתבר, זה הבוהו-שיק. באופן אישי, אני הכי בעד המראה ההיפי/ צועני/ בוהמייני שכולו צבעים והדפסים ושכבות ומרקמים, שמשנתו מדיפה ריח של חופש, מתירנות ונדודים. אני בעיקר מחבבת את הפרדוקס הגלום בצוענים ובילדי פרחים בעלי אג'נדה רוחנית, המסתובבים להם בעולם בין חופים ופסטיבלים ויכולים להראות ככה רק אם הם אוחזים גם באיזה אבא גשמי ומפרגן. את ה'אסנס' של הבוהו-שיק שנמצא כאן כבר איזה כמה שנים טובות (אני עדיין זוכרת את התצוגה של לואלה בארטלי בקיץ 2002 . רמה גבוהה), ניתן לראות בהפקות האחרונות ב"ווג" הצרפתי ובמודעות הקמפיינים של קיץ 2010. למרות שזה יפה מכדי להיקרא שאריות מחוממות, יש לי הרגשה שזו שירת הברבור שלו. כמו כל טרנד, לפני הסיום שלו, גם הוא נלקח אל הקצה. הפינאלה היא גירסת ה'הד טו טואו' שלו, המוצגת כמובן בסביבתו ה"טבעית", כדי שגם קשי התפיסה שבינינו יוכלו להפנים אותו סופסוף ולישר קו. כי אם כבר לסיים אז שיגמר בהקאה, העיקר שלא נוכל להביט אחורה בגעגועים. ועד שימאס… תבלו כמה שיותר (חופי סיני, או כל חוף אחר), תעטו את מיטב המחלצות (אבא עשיר או אבא עני), תהיו יפות וחופשיות. פיס אנד לאב.

roam if you want to

                           

                        

בגדים: +A   דוגמנית: אלה אבינערי   צילום: ענבל אביזמר